הבית הלבן וסוכניו הישראלים

איך אפשר לעצור את הפטפטת הישראלית בנושא האיראני? הפעם היו אלה עמוס גלעד ראש אמ"ן לשעבר, אהרן זאבי פרקש ראש אמ"ן לשעבריים, ואפרים הלוי ראש המוסד לשעבר-בר-בר. בגל הקודם כיכב יובל דיסקין ראש השב"כ לשעבר ובגל שלפניו מאיר דגן, עוד ראש מוסד לשעבר. כולם מלווים בלהקות חימום של פרשנים ושדרנים שמראיינים זה את זה, מפרשנים זה לזה ומתפארים בציטוטים של מה אמר מי בשיחות סגורות או "למקורביו".

גל הפטפטת הנוכחי כבר לא מסתפק בדיווחים על כאבי הלב של לשעברים בכירים, עכשיו כבר מספרים לנו בשמחה על ההסתייגויות של ראשי מערכת הביטחון המכהנים, ובכללם הרמטכ"ל בני גנץ וראש המוסד תמיר פרדו.

מכולם אנחנו שומעים ומודלפים פחות או יותר אותו דבר: ערעור על עצם המחשבה שישראל מסוגלת בכוחות עצמה למנוע את התגרענות איראן, הערכות על העיתוי הלא מתאים, והבעות ספק ביכולתו האישית של ראש הממשלה להתמודד עם הדילמה ולקבל החלטות בסוגיה הרת הגורל הזאת.

ואני רק שאלה. בעצם שתיים. איך זה שכל ההדלפות וכל הגנרלים וכל הלשעברים הולכים לכיוון אחד? מה, באמת חוץ מנתניהו ועוד שישה שרים אין אף אחד שתומך בתקיפת המתקנים האיראניים? למה אף פעם לא רואים כותרת ראשית שמספרת על גנרל במיל' או שושו בכיר לשעבר שדווקא אומר למקורביו (בשיחות סגורות) שישראל חייבת לתקוף ושאסור לסמוך בעניין הזה על אמריקה? ושאלה שנייה, מה גרם לגל הביקורת הזה להתעורר פתאום דווקא עכשיו? רגע לפני כן הנושא המרכזי על סדר היום היה דווקא העניין הכלכלי והחלטות הממשלה על הקיצוצים בתקציב, ופתאום - בום. שוב איראן. לפי איזה היגיון פועלים הגלים האיראניים האלה שפתאום מתרוממים, עושים כותרות, שוקעים ולפתע מתרוממים שוב?

מי שיעקוב אחרי גלי הביקורת הללו העולים ויורדים וחוזרים על עצמם מדי כמה שבועות, ימצא שהגל מתרומם ועולה תמיד אחרי ביקור רם דרג של אישיות אמריקנית בארץ. והפעם זה היה שר ההגנה ליאון פאנטה.

הפרשנים כותבים שנתניהו עומד מול שני מעגלי לחץ הפועלים למנוע תקיפה ישראלית: מעגל לחץ חיצוני הבא מארה"ב, ומעגל לחץ פנימי של בכירים לשעבר במערכת הביטחון ושל מומחים שונים שהעיתונות יודעת לספר לנו את הדברים שהם אמרו בפגישות הכי סגורות. האמת העצובה שעולה מן הדפוס הקבוע הזה, היא שאין באמת שני מעגלי לחץ על נתניהו, חיצוני ופנימי. יש רק מעגל לחץ אחד: לחצו של הבית הלבן. לפתע פתאום בדיוק יודעים הפרשנים הישראלים לתאר בפרטי פרטים את ההתקפה האמריקנית העתידית על מתקני הגרעין האיראני, להסביר לקוראי העיתונים כמה משמעותית יכולה להיות מתקפה אמריקנית, וכמה קטנה לעומתה היכולת הישראלית.

האינטרסים לא חופפים

לפתע יודעים כתבים ישראלים של כמה וכמה כלי תקשורת במקביל שהרמטכ"ל וראש המוסד מתנגדים לתקיפה ישראלית בלתי מתואמת עם ארה"ב. קשה לי מאוד להניח שהדבר הודלף להם מהרמטכ"ל עצמו, או ממישהו אחר ממשתתפי הדיונים הכי סודיים בשמינייה או בקבינט הביטחוני.

סביר יותר להניח שהכתבים הישראלים מקבלים את המידע ממקורות אמריקניים, ובמקרה האחרון – מפי האורח הנכבד או מפי אנשיו. אין ספק שהאמריקנים מדברים גם עם הרמטכ"ל וגם עם ראש המוסד. הקשרים ההדוקים, כולל קשרים אישיים, בין מערכות הביטחון שלנו ושלהם הם סוד גלוי וידוע, וכל ילד מבין שאם האמריקנים שואלים את הרמטכ"ל לדעתו, הוא אומר להם שמבחינתו מתקפה משולבת עדיפה עשרת מונים על מתקפה של ישראל לבדה. על זה אין שום מחלוקת בישראל, אבל זה יכול להספיק למתדרך האמריקני כדי לומר לכתבים הישראלים שהרמטכ"ל מסתייג מתקיפה ישראלית, ובכך לתת להם כותרת דרמטית שמשרתת את האינטרס של הבית הלבן.

אבל מה לעשות, למרות הידידות הבאמת עמוקה בין שתי המדינות, בעניין הזה וברגע הזה האינטרס של הנשיא אובמה והאינטרס של ישראל לא חופפים אלא מתנגשים (יכול להיות שברגע זה האינטרס של הנשיא אובמה מתנגש גם עם האינטרס של ארה"ב, אבל זה באמת לא ענייננו).

אין שני מעגלי לחץ על נתניהו. יש רק לחץ אמריקני, ויש לצערנו לא מעט ישראלים שמתנדבים מטעמים שונים לשמש לו סוכנים. ולכן אם לחזור לשאלה הפותחת - אי-אפשר לעצור את הפטפטת הישראלית בנושא התקיפה באירן מפני שיש גורם רב עוצמה - נשיא ארצות הברית בכבודו ובעצמו - שמעוניין ללבות אותה. מה שאפשר, מה שיכול ראש הממשלה לעשות, הוא לשקול בקור רוח את האינטרס הישראלי העליון, לקבל את ההחלטה הנכונה, ולהתעלם מכל רעשי הרקע.