המדינה תנמק מדוע לא תיפסל תקנה העוסקת בשכר הסניגורים הציבוריים

בג"צ הוציא (17.9.03) צו על-תנאי המורה למדינה לנמק תוך 45 יום, מדוע לא תיפסל תקנה 6 לתקנות הסניגוריה הציבורית, באשר היא נחקקה לכאורה בחוסר סמכות.

הצו הוצא במסגרת העתירה שהגישה לשכת עורכי הדין נגד ממשלת ישראל, שרי האוצר והמשפטים והסניגור הציבורי הארצי.

בעתירה נטען, כי הפרקטיקה הנהוגה כיום, על-פיה מתקשרת הסניגוריה הציבורית בהסכמי ריטיינר עם סניגורים ציבוריים, הינה פסולה, בהיותה מתבססת על תקנה 6 לתקנות הסניגוריה הציבורית (שכר טרחה לסניגורים ציבוריים), התשנ"ו-1996, תקנה אשר הותקנה לכאורה תוך חריגה מהסמכות אשר נקבעה לעניין זה בחוק הסניגוריה הציבורית.

חוק הסניגוריה הציבורית הסמיך את שר המשפטים לקבוע את שכרם של סניגורים ציבוריים, אשר אינם עובדי לשכת הסניגוריה הציבורית, בתעריף אשר יקבע בתקנות, בהתייעצות עם לשכת עורכי הדין.

הלשכה טוענת, כי התעריפים שנקבעו בתקנות - אכן נקבעו לאחר התייעצות עימה, אלא שבשלב מסויים, העדיפה הסניגוריה לעשות שימוש בתקנה 6, אשר אינה קובעת כל תעריף, אלא תחת זאת מאפשרת לסניגוריה להחתים את הסניגורים החיצוניים על הסכמי ריטיינר, לפיהם שכרם ישולם להם כשכר כולל בגין טיפול במספר תיקים, וזאת ללא כל קשר למספר הישיבות הנדרשות בכל אחד מן התיקים, וללא קשר לפעולות הביניים הנדרשות באותם תיקים.

לטענת הלשכה, ההשלכות של פרקטיקה זו הינן קשות ביותר, שכן נוסף על הפגיעה החמורה בשכרם של הסניגורים הציבוריים החיצוניים, קיים חשש גובר מפני פגיעה באיכות ייצוגם של נאשמים בהליכים פליליים.

הלשכה טוענת, כי שימוש ב"דרך העוקפת" שמציעה תקנה 6, מרוקן מתוכן את חובת ההיוועצות בלשכה ומאפשר לסניגור הציבורי הארצי לעקוף, הלכה למעשה, את התעריפים הקבועים בתקנות, תוך קביעת שכר אחר אשר אינו קבוע בתקנות ואשר לא נקבע בתום היוועצות בלשכת עורכי הדין.

לפיכך, טוענת הלשכה, כי היות ותקנה 6 אינה קובעת "תעריף" ואינה מחייבת תחילה היוועצות בלשכת עורכי הדין טרם קביעת השכר, הרי שהתקנתה נעשתה תוך חריגה מהסמכות שהקנה המחוקק לשר המשפטים, ולכן דינה להתבטל.

בדיון שהתקיים בשבוע שעבר בפני השופטים תיאודור אור, מרים נאור ואסתר חיות, הביעו השופטים את עמדתם, לפיה שאלת מקור הסמכות להתקנתה של תקנה 6 היא "כבדת משקל". הלשכה יוצגה בדיון על-ידי עו"ד רועי בלכר ממשרד מ. זליגמן ושות'.