"על בית המשפט להיזהר, פן ייעשה שימוש לרעה בהליך הגילוי והעיון ככלי להשגתם של סודות מסחריים של אחר למטרות בלתי כשרות". כך קבע (16.9.03) בית המשפט העליון, בקבלו את ערעורה של חברת כמיפרן - ישראל בע"מ, תוך שהוא הופך את החלטת בית המשפט המחוזי, וקובע כי נטל ההוכחה בנוגע למאזן הנוחות, מוטל על כתבי מבקש הגילוי.
כאשר מבקש, צד להליך משפטי, מבית המשפט להורות על גילוי מסמכי הצד שכנגד, מוצא עצמו בית המשפט, לא פעם, נדרש לאזן בין הזכות לשמירת סוד מסחרי לבין הזכות הדיונית לגילוי ועיון במסמכי הצד שכנגד. בפסק הדין, התייחס השופט אליעזר ריבלין לאיזון עדין זה, וקבע קריטריונים אשר ישמשו את בית המשפט במצבים דומים.
חברת כמיפרן - ישראל בע"מ עתרה לבית המשפט, בבקשה למנוע מחברת ביטום תעשיות פטרוכימיות בע"מ, לעשות שימוש בנוסחת ייצור, אשר לטענת כמיפרן, הועברה לביטום עוד בשנת 1979.
במסגרת הליך גילוי המסמכים, הצהירה ביטום כי בידיה, בין השאר, מחברות מעבדה, ואולם הללו חסויות בהיותן סוד מסחרי. ביטום לא הכחישה שהועברה אליה נוסחת ייצור, אך טענה שנוסחה זו לא התאימה לחומרי הגלם ומתקני הייצור שהיו ברשותה, ולכן לא נעשה בה מעולם שימוש. לדברי ביטום, היא פיתחה נוסחת ייצור חדשה, באמצע שנות ה-80, ולכן לא ייתכן כי לנוסחה המשמשת אותה כיום, יש קשר כלשהו לנוסחה שנמסרה לה על-ידי כמיפרן.
כמיפרן עתרה לבית המשפט המחוזי, בדרישה להורות לביטום לגלות לה את מחברות המעבדה.
בית המשפט המחוזי נעתר לבקשת כמיפרן, והורה לביטום לגלות את מחברות המעבדה. נקבע כי ביטום לא הוכיחה שהמחברות הינן "פרי מחקר ארוך ויקר", וכי אין זה הגיוני שמחברות ובהן מידע המתייחס לתקופה הארוכה שמאז שנת 1979 ועד היום, ייחשבו כיום, על כל תוכנן, לסוד מסחרי. למעשה, קבע בית המשפט המחוזי שנטל ההוכחה מצוי על כתפי בעל הסוד המסחרי.
בית המשפט העליון הפך את החלטת בית המשפט המחוזי. השופט ריבלין קבע, כי אין חולק על העובדה שמחברות המעבדה עונות על הגדרת סעיף 5 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999, והינן סוד מסחרי. למרות שהזכות הדיונית לגילוי ועיון במסמכי הצד שכנגד היא זכות חשובה, אשר מקדמת הן את יעילות הדיון והן את גילוי האמת, היא אינה זכות מוחלטת.
סעיף 23 לחוק העוולות המסחריות מאפשר לבית המשפט "לתת צו בדבר אי-גילוי ראיות שיש בהן סוד מסחרי, ובלבד שראה כי העניין שיש באי-גילוי הראיה עדיף מן הצורך לגלות את הראיה לשם עשית צדק...".
השופט ריבלין מצטט את דברי השופטת דורנר (ברע"א 918/02), אשר, בניגוד לקביעתו של בית המשפט המחוזי, הטילה את נטל ההוכחה על מבקש הגילוי ולא על בעל הסוד המסחרי: "היקף הגילוי שבו יחויב בעל הסוד המסחרי, כמו גם אופיים של הסדרי הגילוי, ייקבע בזיקה ישירה לתשתית הראייתית הלכאורית שהציג התובע להוכחת טענותיו בתביעה שהגיש. ככל שלתשתית זו תהיה עוצמה רבה יותר, כך ייטה בית המשפט להתחשב באינטרסים של מבקש הגילוי".
השופט ריבלין מוסיף, כי גם משהונחה תשתית ראייתית מספקת, חייב בית המשפט לשאוף לצמצום הפגיעה בבעל הסוד המסחרי ככל שניתן. לדבריו, על בית המשפט להקפיד כי צו הגילוי והעיון יכלול רק את המסמכים הרלוונטים לתובענה, ואשר הכרחיים לבירורה.
עם זאת, השופט ריבלין מציין, כי גם אם לא ייעתר בית המשפט לבקשה למתן צו גילוי ועיון במסמכים, אפשר ובית המשפט ימצא לנכון, בשלב מתקדם יותר של ההתדיינות ולאחר שתונח תשתית ראייתית ראויה, להשתמש בסמכותו ולתת צו גילוי מתאים. גם בשלב זה יהיה על בית המשפט לבצע איזון, אשר ימנע פגיעה מופרזת בסודות המסחריים של בעל המסמכים.
עוד ציין השופט, כי ההסדר, שהוצע על-ידי כמיפרן, לפיו יעיין מומחה מטעם בית המשפט במסמכים הרלוונטיים, והוא אשר יקבע אם הן מחזקות את טענות מבקש הגילוי, הינו הסדר ראוי. השופט ריבלין לא שלל אפשרות שבית המשפט יעשה שימוש בהסדר זה בשלב אחר של ההליך.
רע"א 3638/03 ביטום תעשיות פטרוכימיות בע"מ נ' כמיפרן - ישראל בע"מ
_________________
הכותב הוא שותף בכיר ב'יגנס, טויסטר ושות', משרד עורכי דין'
תגובות
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה - תהיו הראשונים להגיב על הכתבה