גרוניס מכריע בין חדרה לצפת

לפעמים קשה לרדת לסוף דעתו של המחוקק, אפילו בנושאים טכניים. זהו המקרה בסעיף 78 של חוק בתי המשפט, המטיל על נשיא בית המשפט העליון או שופט אחר בעליון להחליט בבקשות להעברת תיקים מבית משפט אחד למשנהו. החוק הזה מביא למצב, בו הנשיא אשר גרוניס (אשר בדומה לדורית ביניש נטל את המשימה על עצמו) צריך להקדיש מזמנו לבקשות שלכאורה עדיף היה שיטופלו בידי אדם פחות בכיר במערכת.

הסעיף קובע כך: "הליך מסוים שהובא או שיש להביאו לפני בית משפט מחוזי או בית משפט שלום במקום אחד, רשאי נשיא בית המשפט העליון או שופט אחר של בית המשפט העליון שהוא הסמיכו לכך להורות שיהיה נידון בבית משפט של אותה דרגה במקום אחר; ובלבד שלא תינתן הוראה לפי סעיף זה לאחר התחלת הדיון אלא בהסכמת השופט שהחל לדון בו".

הסיבה לכך שהסמכות נתונה בידי בית המשפט העליון, היא ברורה והגיונית: הוא רואה את כל המערכת, אין לו אינטרס בקיומו של משפט במקום זה או אחר, והוא יכול למנוע "מסע דיג" שמטרתו להשיג שופט נוח יותר. אך לא ברור מדוע נושא כזה צריך להעסיק שופט, ולא ניתן להפקידו בידי רשם של בית המשפט העליון, שכל תפקידו הוא לעשות בעניינים הטכניים והמינהליים. כל שצריך הוא להוסיף שש מילים לחוק הנוכחי: "או רשם של בית המשפט העליון".

הנהלת בתי המשפט מסרה בתגובה בנושא זה: "בשנים האחרונות, נוכח העלייה בכמות הבקשות המוגשות בעניין זה, נשקלות המלצות לתיקון החוק, כך שגורם שיפוטי אחר יהא מוסמך להחליט בבקשות אלה".

במצב הנוכחי, נזקק גרוניס מדי שבוע להכריע בעצמו בבקשות להעברת דיונים, ועליו לרדת עד לרזולוציות של משפטי תעבורה. כך למשל היה בבקשתו של צבי טאובליב להעברת כתב האישום נגדו מבית המשפט לתעבורה בחדרה לבית המשפט לתעבורה בצפת. כתב האישום הוגש בחדרה משום שהוא מתייחס לאירוע בו, לטענת המדינה, נכנס טאובליב בשנת 2009 באור אדום לצומת אום אל-פחם ופגע ברכב אחר.

טאובליב, המתגורר בקיבוץ דפנה, ביקש שמשפטו יתנהל בצפת, הקרובה בהרבה למקום מגוריו. גרוניס תימצת את נימוקיו: "נוכח היותו 'אדם מבוגר כבן 69, חולה ותשוש, סובל ממחלות רפואיות שונות, אשר קשה עליו הניידות ממקום למקום'. בהקשר זה מדגיש המבקש, באמצעות בא-כוחו, כי נוכח מצבו הכלכלי הוא ניצב בפני קשיים להגיע לדיון בבית המשפט לתעבורה בחדרה. לבסוף נאמר בבקשה, כי באי-כוחו של המבקש, המעניקים לו סיוע משפטי מתוך 'רצון עיקרי לסייע מפאת מצבו ואף שכרם בהתאם', נתקלים אף הם בקושי הגיאוגרפי הכרוך בהגעה לבית המשפט לתעבורה בחדרה".

נוחות השוטרים היא הקובעת

המדינה התנגדה לבקשה, וגרוניס דחה אותה. אגב כך, הוא קובע נימוק שבוודאי עוד יעלה בבקשות דומות בעתיד: "כאשר נאשם בהליך פלילי מבקש את העברת הדיון בהליך נגדו, אך אין הוא מודה בעובדות כתב האישום, תהא הנטייה, ככלל, שלא להיעתר לבקשה. זאת, מן הטעם שהעברת הדיון, בו צפויות להישמע ראיות עקב אי ההודאה, תצריך את הגעת עדי התביעה, ובהם אנשי משטרה, לבית המשפט אליו הועבר הדיון".

במקרה הנדון, אומר גרוניס, אמורים להעיד שני שוטרים מאזור התאונה, דהיינו: הם משרתים באזור חדרה. "אי הנוחות הכרוכה בהעדתם בבית משפט המרוחק ממקום שירותם אמורה לקבל משקל משמעותי... סבורני שיש ליתן משקל עודף לנוחותם של עדי התביעה. לעניין זה יש אף להתחשב במשמעות התיפקודית של הצורך בהתייצבות אנשי משטרה בבית משפט המרוחק ממקום שירותם".

מעבר לכך, יש לגרוניס עוד הערה: "התאונה בה היה מעורב המבקש אירעה בצומת אום אל פאחם. צומת זה אינו מרוחק מרחק רב מבית המשפט לתעבורה בחדרה, לו הוגש כתב האישום. על המבקש, הטוען כאמור שהוא מוגבל בתנועה בשל מצבו הרפואי, היה להסביר כיצד, אם כן, הוא נהג ברכב במרחק העולה על שעה ממקום מגוריו, קיבוץ דפנה. במלים אחרות, במצב דברים מעין זה שבמקרה דנא, אין מבקש ההעברה יכול להסתפק בטיעון המבוסס על מצבו הרפואי, המקשה עליו להגיע לבית המשפט לו הוגש ההליך הפלילי. על המבקש ליתן הסבר כיצד זה היה מעורב, על-פי כתב האישום, באירוע בו הוא נהג בכלי רכב, במרחק לא קטן ממקום מגוריו ובאותו אזור בו ממוקם בית המשפט אליו הוא אמור להגיע לדיון שייערך בעניינו".