תרבות לעם תפצה את יורשי אבן-שושן

הוצאת תרבות לעם תפצה את יורשיו של המילונאי הנודע אברהם אבן-שושן על הפרת זכויותיהם במילונים ששיווקה מאז שנת 1999. כך קובע (יום א'. 8.7.12) בית המשפט העליון.

תחילתו של הסכסוך - בתביעה שהגישו דפנה שפר, יובל אבן-שושן ומרים אבן-שושן בשנת 1993 (תשע שנים לאחר פטירתו של אברהם) נגד הוצאת קריית ספר, שהייתה במשך שנים המו"ל של המילון. באותה תביעה נטען להפרת זכויותיהם של היורשים במילון, ובשנת 1998 קבעה השופטת המחוזית דאז אסתר חיות (כיום בעליון), כי היורשים ביטלו כדין ב-1993 את ההסכם עם קריית ספר. חיות גם אסרה על קריית ספר לעשות שימוש כלשהו בזכויות במילון, לרבות מכירתו בידי גורמים אחרים. בהמשך חייבה חיות את קריית ספר לפצות את היורשים ב-10 מיליון שקל, אך הם אומרים שלא קיבלו דבר, שכן בעלי קריית ספר, אברהם סיון, עזב את הארץ.

לאחר מכן הגישו היורשים תביעה נגד תרבות לעם ומנהליה, בן-ציון אהרונוביץ' ורחל גלילי, בטענה שהם מפרים את זכויותיהם משום שהם ממשיכים למכור עותקים של המילון שרכשו בין 1993 ל-1998. בית המשפט המחוזי בתל אביב קיבל את טענתם של הנתבעים, לפיה לא ידעו על ביטול ההסכם בין קריית ספר לבין היורשים לפני שאלו פנו אליהם בשנת 1999. עוד נקבע, כי גם לגבי המילונים הרבים שרכשה תרבות לעם ערב מתן פסק הדין נגד קריית ספר, אך נמכרו לאחר קבלת ההתראה מצד היורשים - אין הפרת זכויות יוצרים, משום שהם נרכשו בתום לב לפני קבלת ההתראה.

הזכויות חזרו ברגע הביטול

השופט חנן מלצר קיבל את ערעורם של היורשים. הוא קובע, כי קיימת זהות בין המועד בו נקבע שהזכויות חוזרות לידי היורשים לבין המועד בו הן חוזרות לידיהם. דהיינו: הזכויות חזרו ברגע בו ביטלו היורשים את ההסכם עם קריית ספר, שכן מדובר בזכויות בלתי מוחשיות שלא היה צורך בביצוע פעולה כלשהי כדי לקבל את הבעלות בהן. מלצר מדגיש: "העובדה שפסק הדין החלקי ניתן רק בשנת 1998 אינה גורעת מכך שמועד ההשבה של זכויות היוצרים במקרה דנן הוא במועד ביטול הסכמי ההוצאה לאור, כחמש שנים קודם לכן". לאור זאת הוא קובע, כי כל המילונים שמכרה תרבות לעם לאחר קבלת התראתם של היורשים, נמכרו תוך הפרת זכויות היוצרים של היורשים.

מכאן עובר מלצר לדון בשאלה, האם ניתן להעניק לתרבות לעם את הגנת תקנת השוק מאחר שפעלה בתום לב. לדבריו, הסוגייה בה יש להכריע במקרה זה היא "זכויותיו של גורם מסחרי, שרכש יצירות מפירות בתנאי תקנת השוק (לרבות אי-ידיעה על דבר ההפרה, ומכאן תום הלב הנדרש לעניין תקנת השוק), אך לאחר שכבר למד על דבר ההפרה - ביקש להמשיך ולבצע פעילות מסחרית בנכס". מלצר קובע, כי במקרה כזה לא יכול המוכר ליהנות מהגנת תקנת השוק, וזאת בשל הטעמים העומדים בבסיס חוק זכויות יוצרים.

באופן מודע ואף מתריס

מלצר מסכם: "מן הראיות עולה כי המשיבים רכשו כמות גדולה של מילונים קודם שנודע להם על דבר ההפרה. עם זאת אף לאחר קבלת הודעת ההתראה הם החליטו, באופן מודע ואף מתריס, להמשיך ולשווק אותם מילונים שנותרו ברשותם, בטענה - שאיננה מבוססת - כי עומדת להם הגנת תקנת השוק לפעילות זו. ברם מכירה זו היוותה הפרת זכות יוצרים, המקנה כעיקרון זכות לפיצוי".

הוא מוסיף: "למשיבים עומדת הגנה מפני תביעת המערערים, ככל שהיא מתייחסת לעותקי המילונים שנרכשו ואף נמכרו בכל מועד הקודם להודעת ההתראה, בתאריך 3.5.1999. לעומת זאת מכירה של מילונים לאחר קבלת הודעת ההתראה, גם אם אלה נרכשו קודם לכן (אך לאחר ביטול הסכמי ההוצאה לאור, בתאריך 26.7.1993) - מהווה הפרה של זכות היוצרים של המערערים, זאת מאחר שעותקים שהמוציאים לאור שיווקו לאחר ביטול הסכמי ההוצאה לאור מהווים לא רק יצירות מפירות, אלא שהמשיבים גם ידעו בשלב המכירה כי הם כאלה".

המשנה לנשיא בדימוס, אליעזר ריבלין, העיר: "ספק בעיניי, אך איני רואה צורך להכריע בכך, אם בכלל תיתכן תחולה של הגנת תקנת השוק באשר לרכישת יצירה מפרה". בית המשפט העליון החזיר את הדיון למחוזי לשם קביעת הפיצוי שיקבלו היורשים, וחייב את תרבות לעם בתשלום הוצאות בסך 50,000 שקל.