קבוצת תיאטרון של אנשים מוגבלים מעלה את המחזמר "אוליבר טוויסט"

בימים אלו, מעלה קבוצת שחקנים בעלי מוגבלויות שונות, פיזיות ומנטליות, את המחזמר "אוליבר טוויס" מאת צ'ארלס דיקנס.

המחזמר יועלה מיום שני הקרוב, 15.09.03, (שעה 20:00) עד ל-18.09.03, באולם הסטודיו בבית הספר למשחק ניסן נתיב ירושלים.

ההפקה מיוחדת ומרגשת, ומשתתפים בה רק אנשים בעלי מוגבלויות.
גם במקהלה המלווה את ההצגה משתתפים אנשים מוגבלים בלבד, בינהם שתי זמרות עוורות, שמנהל הפרוייקט מגדירן כ"זמרות בחסד".

המחזמר, מפעל משותף של הסטודיו למשחק של ניסן נתיב ועמותה בשם שק"ל - שירות קהילתי למוגבלים, יעלה לאחר עבודה מאומצת של שלוש שנים בהם למדו חברי הקבוצה משחק, בתוכנית מיוחדת במסגרת הסטודיו למשחק.

משה קליף, מנהל הפרויקט, סיפר ל-NFC כי הרעיון עלה בראשו כשחשב כי לאנשים באוכלוסייה זו יש כישורי משחק כמו לרבים אחרים, אך העובדה כי חלקם מפסיקים להתפתח מנטלית סביב גילאי 5-6, מביאה לכך שהם מפסידים חוויות ילדות רבות, והתנסויות רבות גם כן. היום כאנשים בוגרים, ניתנת להם ההזדמנות לעבור את אותו תהליך של רכישת חוויות במסגרת המשחק.

הניסיון הראה כי הדבר אפשרי. בין משתתפי הפרויקט אנשים עם מוגבלויות קשות. אחת המשתתפות מתקשה אף לעלות במדרגות ובכל זאת במסגרת תפקידה עשתה מאמצים עילאיים והצליחה בכך. למשתתפים רבים קושי לבטא עצמם, לצחוק, ועוד דברים אותם למדו במסגרת המשחק.

קליף, שלימד את משתתפי הפרויקט פעמיים שלוש בשבוע, פיתח עימם שיטת משחק חדשה בה הוא מפרק את שפת המשחק לפרטי פרטים.

שאלתי את קליף מדוע בחר דווקא במחזמר מאת אוליבר טוויסט, ותשובתו היתה כי מאחר וטוויסט נוגע בספריו בילדים הסובלים ממצוקה, ילדים מוכים, יתומים ועוד, מעלה קליף דרך הסיפור את הבעייה הגדולה מכולם של האנשים המוגבלים. החברה שאינה מקבלת אותם.

קליף אומר כי מאחר ואנשים אלו מועסקים לרוב בעבודות לשם התעסוקה בלבד אין סיבה שהמשחק לא יהיה עיסוקם, בפרט שהדבר גורם להם להתפתח ומסב להם אושר כה רב.

קליף מספר על חוויות מהעבודה על המחזמר:

"אחת הבחורות...בקושי זזה...ובכל זאת כשמגלמת היא את תפקידה במחזמר, כמוכרת פרחים, היא עוברת על הבמה...מפזרת ורדים אדומים וגורמת אושר גדול לכל מי שמביט בה. בחורה נוספת סובלת מבעיות של עירנות ונרדמת פעמים רבות ללא שליטה גם באמצע הסצינה, "בהצגה ישנה דמות..."ביל"...שצועק...וזה נשמע כל-כך אמין מאחר ואת הדמות מגלם בחור שנוטה להביע את עצמו בצעקות. יש סצינה עם עשן (לונדון)...והבחור עובר על הבמה וצועק "אני לא יכול עם העשן הזה"...אז אומרים לו זה לא עשן זה הערפל של לונדון..ממש אימפרוביזציה.

קליף התמודד עם בעיות מסוג זה ללא עזרתם של אנשי מקצוע אלא מצא את הדרך להתייחס לשחקניו כאל שחקנים רגילים.

"מה שהכי כואב" אומר קליף "היא העובדה כי אין תקציב ליחסי ציבור ולכן ההצגה יכולה להפסק. "אם אנשים לא יספרו על ההצגה ולא יגיעו לצפות בה הרי שכולנו נפסיד מכך.