בית המשפט המחוזי בתל אביב החליט (יום א', 14.9.03) לקבל את ערעורו של גלעד שרון, בנו של ראש הממשלה אריאל שרון, על ההחלטה של השופטת דניאלה שריזלי בבית המשפט השלום בתל אביב, שחייבה אותו לחשוף מסמכים בפרשת סיריל קרן - לפי דרישת המשטרה והפרקליטות. השופטים שלי טימן, שרה ברוש וישעיהו שנלר קבעו פה-אחד, כי זכות השתיקה של חשוד חלה גם על מסירת מסמכים העשויים להפלילו.
השופטים ציינו בהחלטתם, כי ההיא ניתנת בהרגשה כבדה וכי מעיקה עליהם המחשבה שהם משמשים ככלי משחק בידיו של גלעד שרון. נציג הפרקליטות, עו"ד גל לברטוב, הודיע כי הפרקליטות תבקש רשות לערער על פסק הדין לבית המשפט העליון.
כזכור, בנו של ראש הממשלה ערער על ההחלטה לחייבו למסור מסמכים, הנוגעים לכסף שקיבלה משפחת שרון מאיש העסקים הדרום אפריקני סיריל קרן. לטענתו, זכות השתיקה בה נקט בחקירתו במשטרה, חלה גם על מסמכים העלולים להעמידו בסכנת הפללה עצמית.
בפסק דינה שניתן לפני כחודש, קבעה השופטת שריזלי, כי על שרון להציג את המסמכים כפי שדרשה המשטרה, מאחר ואמנם זכות השתיקה כוללת גם את זכותו של חשוד להימנע מהצגת מסמכים, לאחר שהוזהר כי הוא חשוד בעבירה. ואולם, לטענתה, המקרה כאן שונה: גלעד שרון הודיע על ניצול זכות השתיקה רק לאחר שנימק זאת ברצונו להימנע מלסייע למשטרה "לסגור" על אחיו עמרי ועל אביו אריאל שרון, ולא עקב רצונו להימנע מהפללה עצמית.
המחוזי: השופטת שריזלי טעתה כשהתייחסה
לדברי שרון בטרם הוצג לו צו החיפוש
שופטי בית המשפט המחוזי קבעו, כי "לדעתנו, טעתה השופטת הנכבדה כשנזקקה לבחון, בכלל, את תגובתו זו [של שרון], לצורך הדיון בצו", מאחר ו"מרגע שנמסר לידו הצו, שמר המערער על שתיקה והיעדר תגובה, והפעם הראשונה שבה התייחס לצו, באמצעות סניגורו, הייתה בבקשה לקיים דיון במעמד שני הצדדים, שם כתב הסניגור באופן מפורש כי המערער שומר על זכות השתיקה וכי הוא חושש להפללה עצמית".
"זוהי, אם כן, נקודת המוצא העובדתית, שממנה צריכה הייתה השופטת קמא לצאת - לטעמנו - בדרכה הארוכה, לבדוק את ההיבטים המשפטיים הנצרכים להכרעה".
עם זאת, ציינו, גם הכרעתה של השופטת שריזלי, לאור הדברים שאמר גלעד שרון, אינה נקייה מספק, כפי שניתן ללמוד זאת במרומז מפסיקת בית המשפט העליון, לפיה: "נאשם רגיל, המוזהר כי יש לו זכות השתיקה, מסביר לעיתים לחוקר מדוע הוא החליט שלא לשתף פעולה בחקירה. לפעמים הוא עושה זאת כדי להראות שאין הדבר נובע דווקא מתחושת אשמה. מתן הסבר כזה אינו מצביע על כך שהמערער סבר כי אינה עומדת לו זכות השתיקה".
השופטים אף דנו בשאלה, האם די בסירוב חשוד שנדרש להמציא מסמכים, או שפטור שכזה יינתן רק לאחר שהמסמכים עברו בדיקה ועיון על-ידי בית המשפט, כפי הנוהל בטענת חסיון.
חיוב נאשם להציג מסמכים פוגע בזכות השתיקה המוחלטת שלו
"אם נחייב נאשם או חשוד להביא את המסמכים הנדרשים ממנו ולטעון לגביהם (למשל טענה לחסיון) - נפגע בעיקרון הבסיסי של זכות השתיקה המוחלטת. ראשית, הבאת המסמך טומנת בחובה הודאה כי המסמך ברשות החשוד, ולעיתים די בכך כדי להפלילו. שנית, העלאת הטענה כי המסמך עלול להפלילו, היא הפרת השתיקה, וכיצד יטען החשוד לגבי המסמך מבלי שיפגע בזכותו שלו להפליל את עצמו?!".
"כלומר: שורת ההגיון מלמדת שלא יעלה על הדעת להחיל זכות שתיקה מוחלטת רק על דיבור, ואילו לגבי מסמכים, שעלולים להפליל מי שחשוד בדבר עבירה, לא תעמוד לחשוד לגביהם הזכות לשתוק בבחינת "שב ואל תעשה". לפיכך, "אי-אפשר להחיל על חשוד או נאשם את הזכות היחסית לחסיון, כפי שקובע סעיף 47 לפקודת הראיות, אלא את הזכות המוחלטת להימנע מדיבור או עשייה לפי סעיף 2(2) לפקודת הפרוצדורה הפלילית (עדות)".
"התוצאה המעשית של קבלת עמדת המשיבה היא, שחשוד יחוייב בצו למסור את האקדח שישמש לביצוע רצח; את משלוח הקוקאין שייבא ארצה; את החוזה הבלתי חוקי שערך; בין אם אלה בידו, ובין אם אינם, ולגרום במו ידיו להפללתו, מבלי זכות השתיקה המוחלטת תגן עליו. וזוהי תוצאה בלתי הגיונית בעליל גם לדידו של מי שאיננו משפטן!!".
"הזכות שלא למסור מסמכים, איננה זכות מוחלטת אלא יחסית, שכן, כשראה המחוקק לנכון לחייב אפילו חשוד להמציא מסמכים - עשה כן מפורשות (בחוקים מסויימים קיימות הוראות כאלה; נ.ש.). לא למותר לציין, שבמקרה שלפנינו אין הוראה מפורשת שכזו".
מכל מקום - אין המדובר במסמכים ציבוריים
השופטים דחו את טענת הפרקליטות, לפיה מדובר במסמכים ציבוריים, מאחר ומסמכים כאלה הם "מסמכים שנערכו על-ידי אדם על-פי חובה שבדין", ולדעתם, רובם של המסמכים בענייננו אינם עונים להגדרה זו.
בסיום דבריהם, ביקשו השופטים לכתוב כמה מילים בנימה אישית, מהן עולה ביקורת מרומזת על שרון: "לפנינו מקרה מיוחד במינו ומערער מיוחד במינו. אין זה סוד, שרק בשל ההחלטה שלא לערוך חיפוש בביתו בתחילת החקירה, כמקובל בחקירותיהם של רוב החשודים במדינתנו, ובשל מעמדו ה'מעין ציבורי' של המערער ומעמדם הציבורי של המקורבים לו - נאלצה המדינה לנקוט בצעד החריג, שככל הנראה טרם ננקט עד כה, של הוצאת הצו".
השופטים: אנו נאלצים לשמש כלי משפטי בידי המערער
להתחמק ממתן מידע שחשוד אחר היה נאלץ לתת
"לא נסתיר את העובדה, כי אנו נותנים החלטתנו זו בהרגשה כבדה; ומעיקה עלינו המחשבה שאנו נאלצים לשמש, באמצעים משפטיים, כלי בידי המערער שלפנינו, בשל מעמדו המיוחד, להתחמק ממתן מידע, שייתכן והמשטרה הייתה שמה עליה ידה, אילו מדובר היה באחד מיתר החשודים הבאים לפנינו מדי יום, באמצעים העומדים לרשותה, ואילץ אותנו לדון בבעיה משפטית שלא היה צורך לעשות בה שימוש עד כה".
"הרגשה זו איננה יכולה לקבל ביטוי משפטי, משום שבית משפט במדינה דמוקרטית חייב לתת סעד משפטי שווה לכל אדם ואדם, באשר הוא אדם, על-פי הדין התקף והמחייב ולא על פי נטיות הלב או תחושות הציבור הרחב".
"אילו היינו מחייבים את המערער הספציפי והמיוחד שלפנינו, להמציא את המסמכים על-פי הצו שהוצא כנגדו, היינו פותחים פתח שרוחבו בל ישוער, לבקשות להוצאת צווים מסוג זה על-ידי המשטרה, שיחייבו את אלפי החשודים שבדרך, להמציא למשטרה את הראיות שיש בהן כדי להפלילם (ולמצער, להתייחס לאותן הראיות בדרך של טענה כלפי כל אחת מהן ובדיקתן על-ידי בית המשפט), ולייתר בכך את עבודת המשטרה וחובתה, לחקור ולהביא לדין נאשמים, באמצעים המגוונים העומדים לרשותה".
ע"פ 71364 גלעד שרון נ' פרקליטות מחוז תל אביב
תגובות
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה - תהיו הראשונים להגיב על הכתבה