"חפים מפשע מרצים עונשי מאסר ממושכים"

נידונים חפים מפשע מרצים עונשי מאסר ממושכים, בשל הצטברות של קשיים המונעים מהם לזכות במשפטים חוזרים. כך מעריכה (יום א', 20.5.12) הסניגוריה הציבורית, בדוח שלה לשנת 2011.

הסניגור הציבורי הארצי, ד"ר יואב ספיר, מונה קשיים אלו, לצד מצוקת כוח האדם בסניגוריה: "הפרקליטות מגבילה את העברתם של חומרי חקירה ומוצגים לסניגוריה הציבורית, מציבה דרישות הנמקה ואף גורמת להימשכות בלתי נסבלת של ההליכים בעניין. הפרקליטות גם אינה מאפשרת לסניגוריה הציבורית לערוך בדיקות עצמאיות במוצגים.

"היועץ המשפטי לממשלה, שבעבר טיפל באופן אישי בפניות למשפט חוזר, אצל את סמכותו לפרקליטות המדינה, אשר מצויה בניגוד עניינים מובנה מאחר שמדובר בתיקים שהיו בטיפולה בשלב ניהול התיק והערעור. לא זו אף זו, מדיניות פרקליטות המדינה היא כי אותו פרקליט שטיפל בערעור ממשיך, ככלל וככל שהדבר אפשרי, לטפל בבקשה למשפט חוזר.

"החקיקה הקיימת איננה מספקת מענה ראוי לסוגיות מרכזיות בתחום, כגון: סמכויות הסניגוריה הציבורית כרשות מינהלית הבודקת פניות לייצוג בבקשות למשפט חוזר; שמירת מוצגים לאחר סיום המשפט, כאשר פעמים רבות מושמדים מוצגים וחומר לאחר המשפט; זכותו של נידון לעריכת בדיקות דנ"א ובדיקות מדעיות אחרות במוצגים לאחר סיום המשפט; וזכותו לעיין בחומר חקירה מקורי ובחומר חדש שנוצר לאחר ההרשעה".

המשטרה מודיעה באיחור ניכר

ליקוי מרכזי נוסף עליו מצביע ספיר הוא מניעת ייצוג בידי עצירים, נאשמים ואסירים הזכאים לכך: "מרבית העצורים בישראל אינם זוכים לממש את זכות ההיוועצות שלהם בסניגור לפני חקירתם במשטרה, כשברובם המכריע של המקרים משטרת ישראל מודיעה לסניגוריה הציבורית על דבר מעצרם לאחר שכבר נחקרו, וכשמידת האפקטיביות של מימוש זכות ההיוועצות בשלב זה נפגעת באופן ממשי.

"למרות פסקי הדין המנחים של בית המשפט העליון ועל-אף הוראות החוק והתקנות, לא מקפידה משטרת ישראל ליידע את כל העצורים על זכותם לסניגור ציבורי טרם חקירתם. חלקם מקבלים הודעה על זכותם להיוועץ עם סניגור רק עם סיום פעולות החקירה והעברתם לבית המעצר. חלקם לומדים לראשונה על זכותם זו רק כאשר הם מובאים למחרת מעצרם לבית המשפט ופוגשים שם את הסניגור הציבורי התורן. למעשה, משטרת ישראל טרם גיבשה הנחיות מתאימות לחוקריה באופן שיאפשר את מימוש זכות ההיוועצות". והוא מסכם: "זכות ההיוועצות לפני חקירה שמורה, איפוא, רק לנחקרים מיוחסים אשר דבר חקירתם נודע להם מראש והם לא מעוכבים ולא נעצרים, או לנחקרים מנוסים המודעים לזכויותיהם".

בעיה דומה קיימת בדיונים בפני ועדות לשחרור בתום שני שלישים מעונש המאסר, כאשר ברוב המכריע של המקרים לאסירים אין ייצוג כלשהו בפניהן: "במרבית מתקני הכליאה עדיין לא מחולק על-ידי שב"ס לאסירים טופס הבקשה למינוי סניגור ציבורי. במקום לחלק לכל האסירים העומדים בפני שחרורם המוקדם את טופס הבקשה למינוי סניגור, שב"ס בוחר אך ביידוע האסיר כי באפשרותו לבקש ממפקדיו טופס כזה. פרקטיקה זו מערימה קשיים על האסירים ופוגמת בנגישותם לטופס, ועומדת בניגוד מפורש לאמור בנוהל". עוד אומר ספיר, כי במקרים רבים גולשים דיוני הוועדות עמוק אל תוך תקופת השליש, ובלא מעט מקרים - כלל לא זוכים האסירים לבחינת אפשרות השחרור ואת מרצים את מלוא תקופת מאסרם.

המדינה מתנגדת לייצוג אסירים

גם בעתירות אסירים הייצוג דל מאוד, וגם כאן - טוען ספיר - נתקלת הסניגוריה הציבורית בהתנגדות ממוסדת: "מעת לעת מביעים הפרקליטות והייעוץ המשפטי לשירות בתי הסוהר עמדה המתנגדת למתן ייצוג על-ידי הסניגוריה הציבורית בעתירות אסירים. עמדה זו מובעת אגב דיונים בעתירות אסירים. לדעת הסניגוריה הציבורית, אין זה ראוי כי פרקליטות המדינה, המהווה צד שכנגד בעתירות אסירים, תביע עמדה המתנגדת לכך שהאסירים יהיו מיוצגים. לא פעם מדובר באסירים המתקשים להציג את טיעוניהם בעצמם, בין אם בשל היותם חסרי השכלה, בעלי מוגבלות שכלית או נפשית, או מתקשים בדיבור או בקריאה וכתיבה בשפה העברית. המדינה, לעומת זאת, מיוצגת לא פעם על-ידי יותר מעורך דין מיומן אחד".

הסניגוריה הציבורית גם שבה ומתריעה מצוקת המקום במעונות החסות לנוער והעדר מסגרות ייעודיות לאוכלוסיות מוחלשות. לדבריה, "מצוקת המקום והעדר מסגרות ייעודיות מונעים לעיתים את מימוש המתווה הטיפולי בעניינם של קטינים וגורמים לפגיעה קשה ביותר בקטינים אלו. רשימות ההמתנה הארוכות מביאות לכך שהקטינים, אשר מלכתחילה מוגדרים כקטינים בסיכון גבוה, נותרים זמן רב ללא מסגרת מתאימה, דבר העלול לגרום להתדרדרות במצבם. כך לדוגמה בעניינו של קטין, אשר המתין חודשים רבים להשמה במעון נעול, עד שנואש וביקש כי ייגזר עליו מאסר בפועל, וזאת על-אף עמדת המדינה והגורמים המטפלים, לפיה מקומו של הקטין במעון נעול".

ספיר מוסיף: "גם בעניינם של קטינים בעלי רמה שכלית ונפשית גבולית אנו נתקלים בבעיה דומה. בהעדר מסגרת מותאמת למצבם, בית המשפט לעיתים נותר חסר אונים ונאלץ להשימם במקום אשר אינו מותאם לצורכיהם או אף בבית המאסר. מציאות דומה קיימת גם בקרב קטינים פוגעים מינית, בשל העדר מסגרות השמה המותאמות לטפל באוכלוסיה זו".

לטפל בעומס בלי לפגוע בזכויות

בפרק הדן בפעילותה של הסניגוריה הציבורית בתחום החקיקה אומר ספיר, כי יש לראות בדאגה רבה "את הלחצים המבקשים להסתמך על קשיים מערכתיים כדי להצדיק כרסום במושכלות יסוד של המשפט ופגיעה בזכויות בסיסיות של הפרט", בדמות חוקים שונים המבקשים להרחיב את סמכויות רשויות החקירה והאכיפה על חשבון זכויות החשודים והנאשמים. "אכן, אין להקל ראש בעומס המוטל על בתי המשפט, ובכלל זה על בית המשפט העליון. ואולם, ניתן היה לחשוב על שינויים רבים שניתן לעשות כדי לייעל את הדיונים ולהפחית את העומס, ויש להצר על כך שהשינויים המוצעים הם בדרך כלל כאלה שיש בהם פגיעה בחשודים ובנאשמים, הנמצאים ממילא בעמדת נחיתות בהליך הפלילי", טוען ספיר.

הסניגוריה הציבורית מייצגת קרוב ל-60% מהנאשמים בבתי משפט השלום, כ-80% מהנאשמים בבתי משפט השלום לנוער ולמעלה מ-50% מהנאשמים בבתי המשפט המחוזיים. כמו-כן היא מייצגת כ-70% מכלל המובאים להארכת מעצר וכ-80% מהנאשמים שמתבקש מעצרם עד תום ההליכים. בסניגוריה הציבורית 90 עובדים והיא שוכרת גם את שירותיהם של 800 עורכי דין חיצוניים.

צילום: ספיר. זכות ההיוועצות שמורה לחשודים מיוחסים