אפל ישלם למדינה כ-50 מיליון שקל

הקבלן והיזם דודי אפל ישלם למדינה 43 מיליון שקל (ערכם הריאלי - קרוב ל-50 מיליון שקל). כך קבע (יום ב', 2.4.12) בית המשפט העליון, בהכפילו את הסכום בו חויב אפל.

הפרשה בה מדובר התרחשה בשנות ה-80', כאשר אפל עסק בפינוי מעברות בבת-ים, חולון, כפר סבא, באר יעקב, נס ציונה ורמלה. בהסכמת משרד השיכון, פנה אפל לדיירי המעברות והציע להם דירות חלופיות תמורת בתיהם והעברת הזכויות בהם לידיו. את התמורה מימן אפל ממענקי הפינוי שהעמידה המדינה ומהלוואות שנטל בשמם של הדיירים מבנק טפחות. בשל האינפלציה הדוהרת ששררה באותן שנים, קבע משרד השיכון מנגנון עידכון שאיפשר לדיירים לשמור על ערכן הריאלי של ההלוואות עד לקבלתן בפועל.

המדינה טענה, כי אפל ביצע תרמית רחבת היקף והוציא ממנה במירמה עשרות מיליוני שקלים בשנים 1985-1982, כאשר ביקש וקיבל עידכונים בשמותיהם של דיירים שבפועל כבר קיבלו את ההלוואות.

אפל זוכה במשפטו הפלילי בפרשה זו, לאחר שבית המשפט קבע שלא נחצה הקו שבין הפלילי לאזרחי. בית המשפט המחוזי בתל אביב חייב אותו להחזיר למדינה מחצית מהכספים שקיבל, לאחר שקבעה שרשלנותם של פקידי משרד השיכון שטיפלו בבקשות הייתה כה רבה, עד שיש לייחס למדינה אשם תורם של 50%.

"עובדי משרד השיכון התרשלו קשות"

"ברור הדבר שעובדי משרד השיכון התרשלו קשות בדרך טיפולם במכלול ובהעברת הכספים לידיו של אפל. הם לקו באי-ביצוע בדיקות מינימליות על-מנת לוודא שמי שמבקש מן המשרד סכומים נכבדים אכן זכאי להם. במאמץ מזערי אכן יכולה הייתה המדינה למנוע העברה של כ-50 מיליון ש"ח (בערכם כיום) לכיסו של מי שהציג בפניה מצגי שווא... יש רק לקוות שלקחים הופקו ושלומיאליות שכזו - איננה אפשרית יותר (ראוי שגורמי המדינה ילמדו בהקשרים אלה גם מאמצעי הבקרה השונים הננקטים במוסדות פיננסיים בכל מה שכרוך בפיקוח על תנועות כספים וקיום מעקב צמוד על העוסקים בכך, לרבות ביקורות פתע, הוצאה לא מתוכננת לחופשות ועוד)".

עם זאת אומר מלצר, כי יש להבחין בין רשלנות לבין אשם תורם, במיוחד בנסיבות המקרה. לדבריו, אפל שביצע תרמית כלפי המדינה מבקש להטיל עליה אשם תורם בכך שאיפשרה לו את ביצוע התרמית - ועם תוצאה כזו אין להשלים. ובלשונו של מלצר: "במקרה דנן, שבו המזיק הטוען לאשמו התורם של הניזוק הוא מי שעיוול כלפי הניזוק בעוולת התרמית והנזק מתבטא בהעברתם הישירה של כספים מכיסו של הניזוק לכיסו של המזיק - אין מקום להפחית מחיוב ההשבה של המזיק בנימוק של אשם תורם". מלצר מכנה מצבים אלו "מקרי העברה", דהיינו: מקרים בהם האשם התורם של הניזוק הביא להעברת נכס לרשותו של המזיק.

בנוגע למקרה הספציפי, אומר מלצר: "כשאנו באים לאזן איפוא את התנהגותו של אפל אל מול התנהלותה של המדינה בניהול הכספים, דומה בעיני כי אין מנוס מן המסקנה כי החלוקה ה'נכונה והצודקת' של הנזק כאן, כהוראתה של פקודת הנזיקין, מתמצה בהטלת הנטל כולו - על אפל. התנהלותו של אפל במכלול היא חמורה לאין שיעור מתרומתה של המדינה לנזק: בכך שהיא הייתה מכוונת; בכך שהיא ניצלה במודע חולשה במערך המנהלי של משרד השיכון; בכך שהיא התנהלה לאורך זמן, בדייקנות ובהתמדה".

"גישת הצדק המתקן אינה משחק סכום אפס"

גם השופט ניל הנדל הסכים עם התוצאה אליה הגיע מלצר, אם כי הוא חולק עליו במידת ההחלה של עמדתו העקרונית. בעוד מלצר סבור שבמקרי העברה יש להטיל את כל האחריות על המזיק, הנדל אומר: "גם במקרי העברה ניתן לשקול הפחתה משיעור הנזק שמוטל על כתפי המזיק, אם יש בכך משום עשיית צדק בין הצדדים. ברי כי העובדה שכספו של הניזוק 'חונה' ברשותו של המזיק - מהווה טיעון מצוין לטובתו של הניזוק. אולם גישת הצדק המתקן איננה משחק סכום אפס, אשר מחייב הכרזה על מנצח לעומת מפסיד". לדעתו, במקרים אלו יש לבחון את יחסי הכוחות בין הצדדים ואת היסודות הנפשיים של התנהגותם, וכך לקבוע את מידת האשם התורם של הניזוק.