מדיניות השב"ס: לאזוק עצירים ששוחררו

עצירים המשוחררים בהוראת בית המשפט, מוחזרים כשהם אזוקים אל בית המעצר לצורך קבלת חפציהם האישיים. כך התברר בבית משפט השלום בירושלים, אשר מתח ביקורת חריפה על התנהגות זו של השב"ס וקבע שהיא נוגדת את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו.

דוד אקסלרוד נעצר פעמיים בשנת 2008 בידי משטרת אריאל בשל סכסוך משפחתי, ובשני המקרים שוחרר בידי בית המשפט. כאשר ביקש לשוב לכלא השרון כדי ליטול את חפציו, אמרו לו אנשי השב"ס שהוא יוכל לחזור רק בתום יום הדיונים עם יתר העצורים וכאשר הוא נתון באזיקים. בשני המקרים העדיף אקסלרוד לצעוד ברגל לכלא, מהלך 7 ק"מ, ותבע בשל כך פיצוי של 60,000 שקל.

פגיעה בכבוד האדם וחירותו

השופטת דורית פיינשטיין קבעה (8.1.12) בפסק דינה: "עצור משוחרר, שרוצה לשוב ולקבל את חפציו, צריך להמתין לסיום יום הדיונים, ולדעת שהוא עשוי לשוב לבית המעצר כשהוא אזוק... שעה שאין לשב"ס אפשרות להסיע את העצורים המשוחררים בנפרד, הם אוזקים אותם מחדש, כעצורים לכל דבר ועניין". היא מציינת, כי החוק מחייב את השב"ס להחזיר עצור משוחרר לבית המעצר אם זהו רצונו, והימנעותו מכך מהווה הפרה של החוק.

לגבי האיזוק אומרת פיינשטיין, כי אין לכך בסיס בהוראות השב"ס ומוסיפה: "איזוק אדם פוגע בכבודו ובחירותו. קל וחומר שעה שאדם נאזק ומצטרף לשורת העצורים שזה עתה שוחרר ממנה, ומובל כך לבית המעצר. הוראות חוק שונות מסדירות תנאים בהם ניתן לאזוק אדם, אך תנאי יסוד הוא כי אותו אדם יהא עצור על-פי דין... הכבילה במקום ציבורי היא אך ורק כאשר קיים חשש סביר מהמלטות, גרימת נזק לגוף או לרכוש, פגיעה בראיות וכדומה. מכאן שאילו הוראות השב"ס היו מורות על כבילת עצורים משוחררים, היה הדבר מנוגד לדין".

פיינשטיין גם מתייחסת לטענת השב"ס, לפיה יכול היה אקסלרוד להתקשר לקרוב משפחה או למכר, או לחזור לביתו ולנסוע משם לבית המעצר. לדבריה, טענה זו מתעלמת מחובתו החוקית של השב"ס להחזיר את העצורים לבית המעצר. "ברור שנוח לשב"ס שעצור ידאג לעצמו וייצא מבית המשפט בלוויית בני משפחה או חברים, אך שיקולי נוחות אינם יכולים לשחרר את השב"ס ממילוי חובתו על-פי דין".

טענות מקוממות של המדינה

בפיה של פיינשטיין גם הצעות מעשיות לפתרון הבעיה: "ניתן היה לתת לתובע שובר לנסיעה בתחבורה ציבורית, או במידת האפשר להסיעו שלא בחברת העצירים האחרים כי אם עם השומרים (והרי מדובר באדם משוחרר בהוראת בית המשפט ואינו מסוכן). מובן כי גם ניתן לשנע יחד עם העצורים את כל הרכוש שהם מפקידים או לברר לאיזה רכוש העצורים זקוקים עם שחרורם, ולבטח לפתור את בעיית ההסעות".

פיינשטיין גם מותחת ביקורת חריפה על טענותיה של המדינה בסיכומיה, לפיה לא נגרם לאקסלרוד כל נזק כאשר צעד קילומטרים רבים ללא חגורה וללא שרוכי נעליים. לטענת המדינה, "ככל שהייתה פגיעה בתובע הרי שזו מתמצה בתחושותיו הפנימיות הסובייקטיבות אשר נבעו מחששו הערטיאלי שמא לטענתו אלפי עיניים סקרניות הביטו בו בזלזול בעודו מתהלך על שולי הכביש... הואיל והתובע צעד בשולי הכביש המהיר, ספק אם הנהגים הסיטו את מבטם מהדרך כדי לבהות בתובע מתהלך לו בצהרי היום וספק אם תמונה זו נשארה חרוטה בזכרונם עד היום".

על כך אומרת פיינשטיין: "תשובה זו של המדינה הינה כה תמוהה וחריגה בעיני, עד כי אני מקווה כי מדובר בתקלה או בניסוח אומלל בלבד, ולא בניסוח שהינו פרי מדיניות של הפרקליטות או השב"ס". היא חייבה את המדינה לפצות את אקסלרוד ב-14,000 שקל ולשלם לו הוצאות ושכר טירחה בסך 7,500 שקל.