בית משפט השלום בירושלים חייב לאחרונה את המדינה לפצות 5 פעילי ימין, שנעצרו באופן לא-חוקי, לאחר שהפגינו באופן חוקי בירושלים.
החמישה, ברוך מרזל, טירן פולק, נועם פדרמן, יהודה עציון וברוך בן-יוסף, נעצרו בחודש מרס 2000, לאחר שהפגינו ברחוב המלך ג'ורג' בירושלים, במחאה על פגישת הרבנים הראשיים לישראל עם האפיפיור. לאחר מעצרם, הגישו החמישה ערר על החלטת המעצר. חלקם שוחררו עוד באותו יום, בהחלטה של השופט פרנקל לעכב את מעצרם, וחלקם שוחררו למחרת, בהחלטה של השופטת ד"ר מיכל אגמון-גונן.
כחצי שנה אחר כך, הוגש כתב אישום נגד החמישה, בו הואשמו בעבירות של התקהלות אסורה והפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו. בחודש אוקטובר 2001 זוכו החמישה באופן מוחלט, לאחר ששופטת בית משפט השלום בירושלים, ד"ר מיכל אגמון-גונן, קיבלה את טענתם המקדמית, לפיה "אין להשיב לאשמה".
משמעות הטענה היא, כי אפילו יינתן לראיות התביעה מלוא האמון ויוענק להן מלוא המשקל הראייתי, עדיין אין בהן כדי לבסס הרשעה, ועל-כן אין טעם בהמשך המשפט, ויש לזכות הנאשמים. מאחר שהמדינה החליטה שלא לערער על פסק הדין, הפך פסק הדין לחלוט (סופי).
תובעים פיצוי עקב ניהול הליך סרק נגדם
בעקבות הזיכוי המוחלט, ביקשו החמישה מהשופטת אגמון-גונן לחייב את המדינה בהוצאותיהם, בגין הזמן, הטירחה ועוגמת הנפש שנגרמה להם בעקבות הגשת כתב אישום סרק וניהול משפט עקר. הם אף ציינו את העובדה שבית המשפט איפשר למדינה לחזור בה מהאישומים במספר הזדמנויות, אולם היא סירבה לעשות כן.
עוד טענו, כי הם נעצרו מעצר בלתי חוקי, כפי שנקבע בפסק הדין, שמנע מהם את זכותם לחופש המחאה. הם ציינו, כי בנוסף למעצר הבלתי חוקי, המדינה עיכבה את שחרורם באופן בלתי חוקי ובניגוד להחלטת בית המשפט.
החמישה הסתמכו על סעיף 80 לחוק העונשין, המסמיך את בית המשפט לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה ממנה זוכה, אם נוכח כי לא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת.
מנגד, טענה המדינה כי העילה של "לא היה יסוד לאשמה" אינה מתקיימת כאן, שכן מחומר החקירה שהיה בפניה לפני הגשת כתב האישום עולה, כי היה יסוד לאשמה. עוד טענה, כי אין כאן "נסיבות אחרות" המצדיקות לחייבה בפיצויים.
החוק הקובע פיצוי בא להשיב המצב לקדמותו
בית המשפט קבע, כי "הוראת חוק זו (סעיף 80) נועדה לפצות ולשפות נאשמים שנמצאו ראויים לכך בעקבות הליך פלילי, שמטבעו כרוך הוא בהוצאות ובעוגמת נפש רבה עבורם. הטעם העיקרי שבהוראה זו הוא השבת המצב לקדמותו. השבה זו נדרשת מרגע שיצא הנאשם זכאי בדינו, מאחר והמדינה הפרה את האיזון ששרר קודם להעמדה לדין, ולמעשה חיי הנאשם השתנו עקב ההליך הפלילי, מתעורר הצורך להשיבו למצבו הקודם, לפחות בקירוב".
היסוד הראשון בסעיף, קבעה השופטת, מתקיים: החמישה זוכו מהאשמה זיכוי מוחלט. כעת נדרש שיתקיים התנאי "שלא היה יסוד לאשמה", או שישנן "נסיבות אחרות המצדיקות זאת".
"בבואו לקבוע האם לא היה יסוד לאשמה", קבעה השופטת, "על בית המשפט לבדוק את תשתית הראיות שהיתה עובר להגשת כתב האישום לבית המשפט. המבחן הוא אובייקטיבי, היינו, על בית המשפט לבחון באופן אובייקטיבי את סבירות הגשת כתב האישום".
לאור חוקי היסוד יש להעדיף את חופש הפרט
כשאין יסוד סביר לחשוש מפגיעה בשלום הציבור
"לגבי העבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, בהכרעת הדין קבעתי כי במקרה שלפנינו לא היה לשוטר יסוד סביר לחשוש כי קיים חשש ממשי לפגיעה בשלום הציבור או בסדר הציבורי. במקרה כזה, קבעתי בהכרעת הדין, יש להעדיף את חופש הפרט, וזאת לאור האיזון החדש עליו מורה אותנו חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. לכן, קבעתי, כי מתן ההוראה על-ידי השוטר במקרה כזה אינה במסגרת תפקידו של השוטר, והפרתה אינה הפרעה לשוטר במילוי תפקידו".
חומר החקירה שהיה בפני המשטרה טרם הגשת כתב האישום, כלל רק ראיות לכאורה לכך שהחמישה סירבו להוראות השוטרים להתפנות מהמקום. אולם "המבקשים עמדו במקום מותר ולא עשו דבר שיכול היה לגרום לשוטרים לחשוב כי יפרו את הסדר... עובדות אלו, כאמור, אינן מהוות עבירה... יתירה מזאת, במסגרת היסוד הנפשי של העבירה, נדרשת כוונה מיוחדת להכשיל או להפריע לשוטר במילוי תפקידו. גם היסוד הנפשי לא מתקיים, כיוון שכל שרצו המבקשים היה להפגין, במקום מותר, כנגד ביקור האפיפיור בארץ".
"באשר לעבירה של התקהלות אסורה (סעיף אישום זה נמחק לגבי עציון ובן-יוסף - נ.ש.), קבעתי בהכרעת הדין שכיוון שלא היו אנשים במקום ולאור המעשים שנעשו, לא מתקיים המבחן שנקבע בפסיקה כי יש צורך בחשש קרוב לוודאי כי ההתקהלות תביא להפרת הסדר הציבורי... הסכמתי להניח שהשוטרים חשבו שהמתקהלים יכולים להפר את שלום הציבור (השוטרים, כיוון שלא היו אנשים אחרים בסביבה), אולם מרגע שהשוטרים עצרו אותם הם הפיגו את החשש, אם היה כזה. לכן, קבעתי שלא מתקיים הרכיב העובדתי שבעבירה".
לאור הסתירות הרבות בעדויות התביעה:
"שום בית משפט סביר לא היה מבסס עליהן ראיות"
השופטת אף הדגישה, כי את "טענת הנאשמים של 'אין להשיב אשמה' קיבלתי גם בהסתמך על הסתירות בדברי העדים, זאת משום שבמקרה זה הסתירות בדברי העדים היו כה רבות ומשמעותיות, עד ששום בית משפט סביר לא היה מבסס עליהם ראיות. ואולם, הראיתי במפורש בהכרעת הדין כי גם לו הייתי מקבלת את העדויות, הן אינן מבססות את האישומים בהם מואשמים הנאשמים".
לגבי עציון ובן-יוסף, קבעה השופטת בפירוש "שהשוטרים שמכירים אותם מאירועים אחרים בחרו לעצור דווקא אותם", על-אף שהראיות שהיו נגדם היו "כה קלושות, המתייחסות להמולה כללית בה אולי היו מעורבים הנאשמים". מרגע שנקבע שהמעצר היה בלתי-סביר, הרי שהתנגדותם הפאסיבית של מרזל, פדרמן ופולק, למעצר היתה חוקית.
מאחר והמבקשים ביקשו לפסוק להם פיצויים גם בגין עוגמת הנפש שנגרמה להם כתוצאה מההליך הפלילי, הרי שפיצוי בגין ראש נזק זה ניתן לפסוק רק לאור העילה השניה שבסעיף 80, של "נסיבות אחרות המצדיקות זאת". העילה הראשונה של "לא היה יסוד לאשמה", מקימה זכות פיצוי רק עבור מאסר/מעצר ותשלום הוצאות, אך לא פיצוי עבור נזק לשמו הטוב של אדם או ראש נזק של כאב וסבל.
בית המשפט העליון כבר קבע, כי "עילה זו של "נסיבות אחרות המצדיקות" שיפוי ופיצוי, עילה היא ללא גבולות וסייגים... שיקול דעתו של בית המשפט, שיקול דעת הוא הפורש עצמו על-פני מרחבים, והוא שיכריע בנושא השיפוי והפיצוי... רשימת השיקולים אינה סגורה ואינה מחייבת. היא פועל יוצא של נסיבות המקרה".
"הנסיבות המצדיקות או שאינן מצדיקות פיצוי ושיפוי" מכח עילה זו, חולקו "לשלושה סוגים: אופי הזיכוי – זיכוי מוחלט, טכני או מן הספק; נסיבות שעניינן כלל הליכי המשפט - אלו כוללת בתוכן את חומר הראיות, את התנהגות התביעה ואת התנהגות הנאשם; ונסיבותיו האישיות של הנאשם – נסיבות חיצוניות למשפט".
ביקורת חריפה על התנהלות המשטרה והתביעה:
חיכו שהשופט יעזוב כדי לגשת לשופט תורן אחר
מפסק הדין עולה, כי הזיכוי כאן היה מוחלט. בשלב זה, מותחת השופטת ביקורת חריפה על התנהלות רשויות התביעה: "אם לא די בכך שהמעצר על-ידי השוטרים במקום היה בלתי חוקי, המבקשים לא שוחררו למרות החלטת השופט פרנקל שהורה על שחרורם. במקום לשחרר את המבקשים, המשיבה הביאה את אותם לפניי, בהיותי שופטת תורנית יחד עם השופט פרנקל, וביקשה לשנות או לבטל את החלטתו של השופט פרנקל.
"ראוי היה שהמשיבה תפנה לשופט פרנקל בבקשה זו, אולם היא בחרה להמתין שהשופט פרנקל יעזוב את בית המשפט ולגשת לשופט תורן אחר, על-מנת לדון בהחלטת השופט פרנקל. באותו דיון קבעתי כי 'אין זה נראה ראוי כי באמצעות המתנה לשעה שבה עוזב אחד השופטים התורנים את בית המשפט, תבחר המבקשת בזהות השופט שידון בתיק'. מעבר לכך, מרגע שהורה השופט פרנקל על שחרור המבקשים, היתה חייבת המשיבה לשחרר את המבקשים".
מעבר לכך, היה כאן "ניהול רשלני של התביעה, החל מהגבלת ההודעות של העדים במשטרה, לאחר מכן ההימנעות מלהביא עדים נוספים שהיו באירוע, וכלה בסתירות הרבות והמהותיות בעדויות השוטרים ובחוסר המהימנות הבולטת שלהם".
השופטת דחתה את טענת המדינה, כאילו העובדה שהחמישה לא הושמו בתא מעצר, חסכה מהם הביזוי וההשפלה שבמעצר, וקבעה כי "הגבלת החירות של המבקשים הינה פגיעה קשה ביותר בזכויות היסוד שלהם. גם אם לא הושמו בתאי מעצר, יש בעצם המעצר כדי לבזות ולהשפיל. קלות הראש שמגלה המשיבה כלפי מעצר אדם שלא כדין, יש בה כדי להדאיג".
הסתירות בעדויות השוטרים עולות כמעט מכל שורה ושורה
"ניסיתי לפרט את הסתירות בדברי כל אחד מהעדים עצמם, ואת הסתירות בין שתי עדויות השוטרים. קשה לפרט את כלל הסתירות, שכן אילו עולות כמעט מכל שורה ושורה. עם זאת, באופן כללי ניתן לסכם ולומר כי כל אחד מהשוטרים שהעידו מתאר את האירוע בצורה שונה", ציינה השופטת פעם אחר פעם.
השופטת דחתה את טענת המדינה, לפיה סירובם של מרזל, פדרמן ופולק לשתף פעולה בחקירה, והיעדרות כמה מהם מכמה ישיבות של בית המשפט, שוללת מהם זכות לפיצוי, מאחר ו"אדם המבקש להקים לעצמו זכות לפיצוי או שיפוי, צריך להראות, בין היתר, כי התנהגותו שלו לא גרמה ולא תרמה למצב אליו נקלע בחקירתו או במשפטו", וקבעה כי התנהגותם לא גרמה למצב אליו נקלעו.
"עם זאת, יש באי התייצבות המבקשים לחלק מהדיונים בבית המשפט כדי להפחית מסכום הפיצויים שיפסקו להם, שהרי חלק מסכום הפיצויים הינו בגין הצורך של הנאשמים להופיע לבית המשפט... אי-פסיקת פיצויים למבקשים, יפגע בהם במידה העולה על הנדרש ופוגעת בגרעין של הזכות לכבוד האדם וחירותו".
לפיכך, קבעה השופטת כי המדינה תפצה את החמישה בגובה 90% מהסכום הקבוע בתקנות - 1/25 מהשכר הממוצע במשק, עבור כל יום מעצר. בסופו של יום, הסכום שיקבלו הנאשמים הוא אומנם זעום, אולם מדובר בפסק דין שהביקורת שבו על התנהלות המשטרה, חשובה אולי אף יותר מסכום זה.
ת.פ. 3701/00 מדינת ישראל נ' ברוך מרזל ואח'
תגובות
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה - תהיו הראשונים להגיב על הכתבה