שעירות יתר נגד עקיצות פשפשים?

פשפשים רעבים שהונחו על זרועות שגולחו והיו חלקות משיער הזינו את עצמם הרבה יותר מפשפשים שהונחו על זרועות לא מגולחות. אלו ממצאי מחקר חדש שפורסמו בכתב העת Biology Letters. לדברי החוקרים שערכו את המחקר, השיער מאט את תנועתם של החרקים ומזהיר את הקורבנות.

בבריטניה, היכן שנערך המחקר, ישנה עלייה תלולה בהתפשטות הפשפשים. החוקרים, מהמחלקה למדעי בעלי החיים והצמחים שבאוניברסיטת שפילד, גייסו 29 מתנדבים "אמיצים" כדי לבדוק את התיאוריה, כשהם מתבוננים בפשפשים המוצאים את מקומם כדי לאכול ומזיזים אותם רק כשנראה היה כי הם עומדים לעקוץ.

הניסוי הראה כי שכבות רבות יותר של שיער, הן ארוך יותר והן גלוי ועדין יותר על פני העור, שימשו למעשה מעין גורם מרתיע לחרקים, כשהשיער העדין פועל גם כתמרור אזהרה.

הממצאים הראו כי כמות רבה יותר של שיער גוף מבטיחה למעשה חשיפה יעילה יותר של טפילים - לשיער יש עצבים הצמודים אליו והם שמספקים את היכולת לזהות את התנועה על העור. השערות האטו גם את תנועת החרקים כשאלו חיפשו אחר מקום "טעים" לנגוס בו.

לתוצאות השלכות משמעותיות בהיבט של הבנת הסיבות לדרך בה אנו נראים, ולכוחות הסלקטיביים המניעים אותנו להיראות כך, ואולי גם יביאו לפתרון בהיבט של מניעת עקיצות חרקים.

עובדה מפתיעה היא שלמרות שגברים בדרך כלל שעירים יותר מנשים, הם אינם סובלים פחות מעקיצות.

החוקרים סבורים כי מדובר בקרב אבולוציוני בין החרקים לקורבן, כשהחרקים מאמצים להם דפוס קבוע של חיפוש אוטומטי אחר אזורים פחות שעירים בגוף, כמו פרקי הידיים והמרפקים. ייתכן גם ששעירות יתר יכולה דווקא להוות חסרון, משום שבמקרים של שיער קשה וארוך לחרקים קל יותר להסתתר.