בית משפט השלום בירושלים חייב (יום ד', 6.8.03) את 'רזים - המכון הישראלי לתרבות הבריאות בע"מ', ומנהלו אמיר מובשוביץ, לפצות את אקו"ם (אגודת קומפוזיטורים מחברים ומו"לים למוסיקה בישראל בע"מ), בסך של 90,000 ש"ח, בגין הפרת זכויות יוצרים שביצעו, כיוון ששידרו במכון מוזיקה שזכויות היוצרים שלה מוגנות.
בית המשפט קבע פיצוי ללא הוכחת נזק בסך 10,000 ש"ח עבור כל שיר שהוכח כי הושמע, ובסך הכל - 9 שירים.
בפני סגן-נשיא בית המשפט, השופט יואל צור, הובאה תביעתה של אקו"ם נגד המכון ומנהלו, אמיר מובשוביץ, בגין ביצוע 9 יצירות שהצליח נציג אקו"ם להקליט, שהושמעו בפומבי במכון שבקניון הראל, במבשרת ציון בירושלים.
במסגרת הדיונים בתביעה, שהוגשה על-ידי עו"ד א' גבריאלי, הודו הנתבעים כי 9 יצירות מוסיקליות, שהזכויות עליהן נמצאות בידי אקו"ם, אכן בוצעו בפומבי בעסקם, על-אף שלא היה בידיהם רישיון כדין מאקו"ם לביצוע הפומבי של היצירות, והם ידעו על חובתם להסדיר רישיון כזה, ושבהיעדרו הם מפרים זכויות יוצרים.
מובשוביץ טען, באמצעות עו"ד א' יקירביץ', כי ניסה להגיע להסדר תשלום דמי שימוש, בסכום סביר המייצג את שיעורם של תמלוגים סבירים, וביקש לנהל עם התובעת מו"מ ואף שלח שיקים לפקודתה, אותם היא פרעה, אך התובעת סירבה להתפשר עימו ואף סירבה למסור לנתבעת את רשימותיה המבחינות בין יצירות מוגנות ושאינן מוגנות. בכל מקרה, טען, אין להטיל עליו אחריות אישית בגין ההפרה.
על השופט צור היה להכריע ב-3 שאלות עיקריות:
האחת, האם על מנהל המכון חלה אחריות אישית בגין ההפרה;
השנייה, האם הסכמת הנתבעים לשלם לתובעת סכום תמלוגים כראות עיניה יכולה לשמש הגנה מפני הפרת זכות יוצרים;
השלישית, במידה ותימצא אחריות, מהו גובה הפיצוי שראוי לפסוק.
האחריות האישית של בעל המכון
לגבי אחריותו האישית של מובשוביץ, כבר נקבע בפסיקה קודמת, כי "אחריותו של המעביד להפרה, תקום או תיפול לאחר בחינת המעשים שעשה למניעת ביצוע ההפרה (כאשר שאלת נוכחותו הפיזית בזמן ביצועה אינה רלוונטית). אם פעל למניעת ביצוע ההפרה, ואף נתן לעובד הוראות ספציפיות לעניין זה, והעובד חרג מהוראות המעביד, יישא העובד בלבד באחריות להפרה".
"הנתבע נחשב, לא רק כמי שהרשה את השמעת היצירות, כי אם כמי שעשה כן לתועלתו הפרטית. המושג 'תועלת פרטית' הוא מושג רחב, והפסיקה מצביעה על-כך שיש חזקה שהשמעת יצירות בבית עסק היא לתועלת הפרטית של בעל העסק או של מי שאחראי על העסק .לכן, למשל, בעל אולם שמחות או האחראי על האולם המתיר השמעת מוסיקה באולמו הוא בחזקת מי שמתיר השמעת יצירה 'לתועלתו הפרטית'".
המבחן לאחריות לפי סעיף 2(3) לחוק זכות יוצרים, הוא אם הנתבע הוא "בעל שליטה" על המתרחש במכון, ומובשוביץ הוא אכן זה. "המוסיקה המושמעת בחדר הכושר היא חלק בלתי נפרד מהשירות המוצע למתאמנים בו. מוסיקת הרקע מעודדת וממריצה את המתאמנים ואת הפעילות בחדר הכושר", ומנהלו מפיק תועלת כלכלית ממכון כושר פופולרי.
האם הסכמת הנתבעים לשלם לתובעת את שדרשה מהווה הגנה?
עוד באחד הדיונים בתביעה, דחה השופט צור את טענת הנתבעים, לפיה יש לבחון את תום-הלב של אקו"ם - שכאמור, הפקידה חלק מהצ'קים וסירבה להגיע לפשרה - מאחר ויש בו כדי להשפיע על שאלת האחריות והפיצויים, וקבע כי לאופן התנהגות התובעת אין רלוונטיות לעניין עצם ביצוע ההפרה על-ידי הנתבעים, שכן מדובר בהפרה שנטען שלא היתה חד-פעמית. רק להתנהגות הנתבעים יש רלוונטיות לעניין גובה הפיצויים.
השופט אף דחה על הסף בקשת ביניים שהגישו הנתבעים, בה טענו כי אקו"ם היא מונופולין, המסרב לתת שירות באופן בלתי סביר, וההסכמים שלה עם בעלי הזכויות הם הסדרים כובלים. השופט קבע, כי הממונה על הגבלים עסקיים הוא שצריך להכריע בטענה כזו. ואכן, עניינה של אקו"ם מצוי על שולחנו. מכל מקום, קבע, אפילו היו ההסכמים כובלים, הרי שהחוק פוטר אותם מהיותם כובלים.
בית המשפט אף הסיק מפסיקה אמריקנית, כי "דווקא ארגונים כגון התובעת מביאים להקטנת עלות התמלוגים בהשוואה למצב בו כל יוצר היה דורש תמלוגים עבור השימוש ביצירותיו... גוף כגון התובעת פוטר 'צורך שוק', הוא פוטר את בעיית האכיפה הקולקטיבית של זכויות יוצרים חברי האגודה בעלות נמוכה יחסית למשתמש... יש לעודד קיומם של גופים הדומים התובעת".
עוד נדחתה טענת הנתבעים, לפיה יש לחשב את התמלוגים על-בסיס מספר הלקוחות, שהוא הפקטור יוצר ההכנסה אצלם, ולא על-פי שטח (כפי שחישבה אקו"ם) או מספר סוגי החוגים המייצר הוצאות. השופט צור קבע כי "תשלום התמלוגים איננו 'מס על הכנסה' ואין הוא תלוי בגובה ההכנסה הכלכלית שיש למי שמשתמש ביצירה המוגנת", ומכל מקום הנתבעים אינם יכולים 'לאכול את העוגה ולהותירה שלמה', ואם יש להם מחלוקת עם אקו"ם לגבי שיטת החישוב, היה עליהם להפסיק להשמיע היצירות עד להסדרת הנושא.
הסכמת הנתבעים לשלם לתובעת סכום תמלוגים כראות עיניה איננה הגנה מפני הפרת זכויות יוצרים, ואיננה מתירה להם להמשיך ולהפר את היצירה מקום שהתובעת לא הסכימה לגובה התשלום שהנתבעים כופים עליה.
גובה הפיצויים
כמו בפסקי דין אחרים בהם תבעה אקו"ם, גם כאן ניסו הנתבעים לטעון כי הפיצוי שיש לפסוק הוא דמי השימוש שהיה עליהם לשלם לאקו"ם, לו כרתו עימה הסכם, וגם כאן נדחתה טענתם, מאחר וקבלתה תהיה בבחינת "ייצא חוטא נשכר".
אקו"ם יכולה היתה לבחור להוכיח את נזקה, ואז היתה מקבלת פיצוי, לפי ההפרש שבין ערכה של זכות היוצרים לפני ההפרה, לבין ערכה לאחריה. אולם, אקו"ם דרשה פיצוי ללא הוכחת נזק, שהחוק קבע את שיעורו בין 10 ל-20 אלף ש"ח, בגין כל הפרה.
השופט צור קבע, כי אין המדובר בהפרה קלת ערך; "הנתבע יכול היה לסיים את כל הפרשה, אילו נענה למכתב התובעת אליו והיה משלם את הנדרש ממנו. הנתבעים התחכמו והתכחשו לחובם, ושלחו מה שחשבו שמגיע לתובעת, ואילצו את התובעת לקיים הליך ארוך ומורכב".
השופט: אקו"ם אינה חייבת לפרט אילו יצירות אינן מוגנות על-ידה
בית המשפט קבע, כי "הנתבעים לא ייבנו מהטענה שהם מוכנים להשמיע יצירות לא מוגנות, אך התובעת לא מסרה מידע על כך. אין להטיל על התובעת חובה לספק מידע בצורה גורפת, מהן היצירות שאינן מוגנות, כדי שהנתבעים יבררו איזו יצירה מתוך אותה רשימה הם ישמיעו. התובעת איננה בבחינת 'רשות ציבורית' כמשמעותה בחוק חופש המידע, שמחייב אותה לתת מידע לפונים אליה".
עם זאת, "ניתן לברר באופן ספציפי אם יצירה זו או אחרת מוגנות וראוי שהתובעת תיתן מידע בעניין זה".
השופט ציין, כי הוא מוגבל על-ידי החוק ברף עליון ורף תחתון, בבואו לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק, וקבע כי ההפרה "מצדיקה דווקא את קביעת הרף התחתון, כאשר לעניין זה יש להביא בחשבון את העובדה שלא היתה התעלמות מוחלטת מצד הנתבעים מקיום התובעת, ונשלח אליה סכום כלשהו שהתובעת זקפה לזכות הנתבעים".
לבסוף, חייב השופט את הנתבעים - יחד ולחוד - בפיצוי בסך 10,000 ש"ח עבור כל הפרה, ו-90,000 ש"ח בסך הכל, מהם יקוזזו 3510 ש"ח, אותם שילמו כבר הנתבעים בצ'קים שפדתה אקו"ם, ואליהם יתווספו 13,000 שכר טרחת עו"ד. השופט הוסיף, כי מאחר ומדובר בפיצוי ללא הוכחת נזק, "ראוי שהפיצוי יושת מיום פסק הדין ולא מיום התביעה".
ת.א. 4087/02 אקו"ם נ' רזים - המכון הישראלי לתרבות הבריאות בע"מ ואח'
תגובות
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה - תהיו הראשונים להגיב על הכתבה