העליון: זכות ההיוועצות עולה עם חומרת העבירה

זכות ההיוועצות של חשוד בעורך דין אינה תלויה בחומרת העבירה המיוחסת לו. ככל שעולה חומרת העבירה, יש מקום לתת משקל-יתר להפרת זכות זו לצורך קביעת קבילות הודאתו של נאשם. כך אומר (יום ד', 23.11.11) שופט בית המשפט העליון, ניל הנדל, בפסק דין המשנה חלקית את התפיסות המקובלות בנושא זה.

ההלכה המנחה בנוגע לפסילת הודאותיו של נאשם נקבעה בבית המשפט העליון בשנת 2006 בתיק יששכרוב, אך הנדל אומר שיש מקום לבחון מחדש כמה ממרכיביה. "הייתכן לומר כי אסור לשלול באופן מהותי זכותו של נאשם למשפט הוגן, לרבות חקירה הוגנת, בעבירה שהיא עוון, אך מותר לעשות כן בעבירת פשע חמור?" הוא שואל רטורית ומוסיף: "דווקא בשל חומרת המעשים בהם הודה המערער בפני החוקרים, היה מקום ליתן דגש רב לשמירה על זכויותיו, ובהן זכותו להיוועץ עם באת-כוחו".

לדעת הנדל, "חומרת העבירה הינה חלק מנסיבות המקרה, וגם דרכה יש לבחון את מבחן הפסילה הפסיקתית. לכן, כשמדובר לעיתים בפגיעה מהותית בזכות חשובה, כמו בענייננו, המאפיינים המלווים חקירת רצח ומצבו של הנחקר בעבירה שכזו, עשויים אף להצדיק ביתר שאת את התוצאה של פסילת ההודאה".

ההרשעה נותרה על-כנה

השופט סלים ג'ובראן הצטרף לדעתו של הנדל, ואילו השופט יורם דנציגר הסכים אף הוא: "מצטרף אני לקביעתו של השופט הנדל כי כאשר מדובר בהפרה חמורה של הזכות להליך הוגן, הרי שעצם חומרת העבירה אינה יכולה להצדיק את הכשרת הראיה שהושגה באופן הסותר את הזכות להליך הוגן".

הדברים כלולים בפסק דין בו דחה ביהמ"ש העליון את ערעורו של סולימאן אל-עוקה על הרשעתו ברצח במסגרת נקמת דם. ביהמ"ש העליון אומנם קיבל את ערעורו של אל-עוקה ופסל את הודאותיו בפני חוקרי המשטרה, בשל הפרת זכות ההיוועצות, אך הותיר את הרשעתו בעינה לאחר שקיבל את הודאותיו בפני המדובב המשטרתי.

הנדל ודנציגר מותחים ביקורת קשה על חוקרי המשטרה, אשר מנעו מאל-עוקה להיפגש עם עורכת דינו למרות בקשותיו החוזרות ונשנות. הם אף הכפישו אותה בפני אל-עוקה וטענו שאינה מעוניינת באמת להגן עליו אלא מתעניינת רק בכספו. החוקרים הוסיפו ואיימו, כי כל בני משפחתו ייעצרו בידי השב"כ אם לא יודה, ולחצו עליו שיודה שביצע את הרצח לבדו.

הנדל אומר: "עינינו הרואות – לחץ החוקרים על המערער בעל שני ראשים. האחד – הכפשת עורכת הדין. השני – המחיר שתשלם משפחתו אם לא יודה. נאמר לו, כפי שהובא לעיל: 'השב"כ יאסוף את כל המשפחה שלך קטנים וגדולים'. צוין בפניו שאם העניין יגיע לבית משפט כולם יקבלו מאסר עולם, אפילו האב, ונשים ייכנסו לבית הסוהר. ראש זה מכוון ותוחם את הגירסה שרשאי המערער למסור. הובהר לו כי עליו לדבר אך ורק על עצמו, ולא להתייחס לאחרים: 'דבר על עצמך ואל תדבר על אחרים'... נפגעה באופן מהותי זכותו של המערער למשפט הוגן. אופיה של הפגיעה מצא את ביטויו בעצמת כוחם של החוקרים נגד יכולתו של המערער לממש את זכות ההיוועצות עם עורך דין במהלך החקירה".

ניצול לרעה יביא לפסילת ההודאה

דנציגר מוסיף בנוגע לזכות ההיוועצות: "על חוקרי המשטרה לכבד זכות זו ולאפשר הגשמתה ללא הצבת מכשולים שלא לצורך תוך ניצול לרעה של סמכויות שהוקנו להם בחוק לדחות את מועד הפגישה בין הלקוח לבין עורך דינו. ברי, כי מנקודת המבט המשטרתית ישנו אינטרס לדחות ככל הניתן את מועד ההיוועצות בין הנחקר לעורך דינו. ודוק, המחוקק הגביל את שיקול דעתה של המשטרה בדחיית מועד מימוש זכות ההיוועצות ועל המשטרה לכבד את הוראת המחוקק. לא זאת אף זאת, אל לה למשטרה לנצל את תקופת הזמן המכסימלית שהעניק בידיה המחוקק לדחיית המועד כאמור, ועליה לשאוף לאפשר לנחקר את מימוש הזכות באופן אפקטיבי ברוח פסיקתו של בית משפט זה אודות הזכות להליך הוגן... מקום בו סמכויות המשטרה למניעת מפגש בין נחקר לעורך דינו תנוצלנה לרעה, יהיה לטעמי מקום לפסול את ההודאה נוכח גבייתה בנסיבות הפוגעות בהוגנות ההליך".

על המקרה הספציפי אומר דנציגר: "הפגם בחקירת המשטרה לא הסתכם במניעת המפגש בין המערער לבין באת-כוחו תוך הפעלת לחצים כאמור, אלא החמיר בכך שהמשטרה הדגישה בפני המערער כי עורכת הדין שעמה ביקש להיפגש לא תוכל לסייע בידו וכן כי היא אינה מתעניינת בו אלא חפצה בשכר הטרחה בלבד. בכך חרגה המשטרה מסמכויותיה והשחירה את עורכת הדין בעיני מרשה באופן פסול ומקומם".