בית המשפט: אגרת פינוי האשפה שגובה עיריית ירושלים - אינה חוקית

בית המשפט המחוזי בירושלים חייב (יום א', 3.8.03) את עיריית ירושלים לשלם לשירותי בריאות כללית (לשעבר 'קופת חולים כללית'), סך של למעלה ממיליון וחצי ש"ח, אותו גבתה ממנה כ'אגרת פינוי אשפה' בשנים 98'-99', על-אף הפטור החל עליה. בית המשפט קבע, כי הסעיף בחוק העזר העירוני נחקק בחוסר סמכות ובטל, אולם בשל השיהוי בהגשת התביעה, לא תקבל הכללית החזרים עבור סכומים ששילמה שלא כדין בשנים 93'-97'.

שירותי בריאות כללית מנהלת כמה מבנים ומרפאות בירושלים, וחוייבה לאורך שנים על-ידי העירייה, בתשלום אגרת פינוי אשפה, לפי חוק העזר העירוני. הכללית קיבלה "הודעה לתשלום ארנונה כללית", בה צויין "סוג הארנונה: לא למגורים". הכללית שילמה את הסכומים הנדרשים מידי שנה, עד שחדלה מכך בשנת 2000.

חיוב זה באגרת האשפה נעשה, מאחר והחוק פוטר את הכללית מתשלום ארנונה. כללית הגישה תביעה נגד העירייה, באמצעות עו"ד אריה כהן, בה טענה נגד חוקיות גביית האגרה, ותבעה לפיכך, השבת הכספים ששולמו בעבר בגין האגרה, בשנים 1993-1999, שערכם הריאלי עומד על 5,649,725 ש"ח.

בתביעה נטען, כי הכללית פטורה מתשלום הארנונה הכללית מכוח החוק, ולעירייה אין הסמכה בחוק לגביית אגרת פינוי אשפה, וגבייתה היא שלא כדין. כמו כן, סיווג הכללית בצו המיסים לארנונה, בקטגוריה של "נכס אחר" אינו חוקי ואינו סביר.

העירייה טענה, באמצעות עוה"ד חיים כהן ושידלוב, שהתובעת אינה זכאית לפטור, מאחר ואיננה אגודה עותומנית, שכן בשנת 58' הפכה לחברה למטרות רווח (כשהוקמה קופת חולים כללית). כמו כן, מעבר לעובדה שהתובעת שילמה את האגרה ללא מחאה ומרצונה החופשי, הרי שהיא אף השהתה בתביעתה, דבר שגרם לשינוי מצבה של העירייה לרעה, ולכן אינה זכאית להשבה.

אגרת פינוי אשפה - ארנונה או מס?

השופט יעקב צבן קבע, כי כדי לסווג לבחון את חוקיות אגרת פינוי האשפה, יש לסווגה תחילה כארנונה או מס. חוק יסוד משק המדינה קובע, כי אגרות ומיסים לא יוטלו אלא על-פי חוק. "מס", קבע השופט לאור פסיקה קודמת, הינו "תשלום המוטל דרך כפיה על-ידי רשות ציבורית, באין כנגדו שום תמורה ישירה ניתנת מידי הרשות למשלם המס". "אגרה", לעומת זאת, הינה "חיוב, המוטל על-ידי רשות ציבורית והמשתלמת עקב שירות מסויים, מרצון או שלא מרצון", כאשר קיים קשר סיבתי בין התשלום לשירות, אולם גובה האגרה אינו חייב להיות מתאים לערכו של השירות.

כלומר, היסוד המבחין בין אגרה למס הוא הזיקה של התשלום לשרות המסויים שנותנת הרשות. לתשלום המוגדר כמס אין זיקה לשירות מסויים, ואילו באגרה לתשלום יש זיקה לשירות מסויים. בתי המשפט כבר קבעו בעבר כי הארנונה הינה 'מס' במהותה.

לאחר שבחן הנושא ולאור פסק דינו של בית המשפט העליון בהרכב מורחב (דנ"א 2687/00), שניתן לפני כשנה, ובו נקבע כי אגרת פינוי אשפה הינה מס ולא אגרה, מאחר ומבחינה מהותית, אין זיקה בין אגרת פינוי אשפה לבין השירות של פינוי האשפה על-ידי העירייה.

השופט צבן הסיק, כי האגרה נועדה למעשה לעקוף את הפטור מארנונה: "תחולתו של החיוב באגרת פינוי אשפה הוא על אלו שקיבלו פטור. ברור כי לא רק הם הנהנים מהשירות של פינוי אשפה. כמו כן ישנם כאלו הפטורים הן מהארנונה והן מהאגרה ונהנים מפינוי אשפה". בנוסף, "שיעור התשלום של אגרת פינוי אשפה נגזר ישירות מסכום הארנונה שהפטור היה חייב בו אלמלא הפטור". ומעל לכל, "כנגד תשלום האגרה אין כל תמורה - התובעים היו זכאים לקבל בכל מקרה את השירות (פינוי האשפה), גם ללא תשלום אגרת אשפה. השירות של פינוי אשפה הינו אחד מהשירותים שהעירייה מחויבת לתת".

לפיכך, קבע השופט צבן, סעיף 27(א) לחוק עזר לירושלים (שמירת הסדר והניקיון) התשל"ח-1978, המטיל מס המכונה "אגרת פינוי אשפה", נחקק ללא הסמכה בחקיקה ראשית ואף סותר דבר חקיקה ראשית (פקודת מסי העיריה ומסי הממשלה (פיטורין), 1938). המסקנה הנובעת מכך היא, כי גביית אגרת האשפה על-ידי העירייה נעשתה שלא כדין.

השבת הכספים

לגבי תביעת ההשבה, קבע השופט צבן, כי לכללית אין פעילות עסקית והחברה רק מחזיקה בנכסים, ולכן היא בגדר מלכ"ר, ומכל מקום, העירייה מושתקת מלטעון אחרת, מאחר ונתנה בפועל פטור לכללית במשך כל השנים.

מנתונים שהציגה התובעת בבית המשפט עלה, כי בין הרשויות המקומיות השונות קיימים פערים משמעותיים בגובה אגרת האשפה: עיריית בית-שמש למשל, גובה מהתובעת 7 אגורות לליטר אשפה, עיריית ראשון לציון 3 אגורות, מועצת אבו גוש - 18 אגורות ובבאר שבע גובה העירייה פחות מ-10 אג' לליטר. עיריית ירושלים, לעומת זאת, דורשת 37 אגורות עבור ליטר אשפה.

בית המשפט דחה את טענת העירייה, לפיה בטלות חוק העזר אינה מזכה בהכרח בהשבה, וקבע כי "הקביעה בעניין זה צריכה להיות ברורה - רשות שגבתה מס שלא כדין, תחויב בהשבה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט".

באשר לטענת העירייה לגבי פטור מהשבה, בשל השיהוי בהגשת התביעה, קבע השופט צבן, כי "יש לבחון את שאלת תום הלב של הרשות, את ההסתמכות על המצב המשפטי שהיה קיים, ואת טענת שינוי המצב לרעה של העירייה וכי החזר יגרום לצמצום השירותים לתושבים, ולתביעות נוספות בעקבות זאת... העיקרון הכללי של השיהוי במשפט האזרחי הינו כי השימוש בו ייעשה 'בנסיבות חריגות בלבד'", ובמקרה כאן, התחולה תהא מצומצמת אף יותר מאחר ומדובר בתביעה שעניינה גביית מס באופן בלתי חוקי וכן מאחר ויש כאן פגיעה חמורה בשלטון החוק.

בית המשפט: התובעת והנתבעת היו נגועות שתיהן בחוסר תום לב

השופט צבן קבע כי הגם שעיריית ירושלים פעלה בחוסר תום לב, כשניסתה לעקוף את הפטור מארנונה שניתן לכללית, הרי שגם התובעת נהגה בחוסר תום לב מסויים: "אין המדובר באדם פרטי ממנו גבו מס יתר או בלתי חוקי, אלא מדובר בגוף גדול עם מנהלים ויועצים משפטיים, שיכל למחות על התשלום וכן לפתוח בהליכים משפטיים בדרישה לבטל את חיובו זה. התובעת פנתה לבית המשפט בתביעה זו רק לאחר שנים רבות בהם שילמה את אגרת פינוי האשפה. התובעת השהתה מחאתה בעניין זה זמן רב והחלה לפעול רק בשנת 1999.

לבסוף, קבע השופט צבן, כי "האיזון הנכון בין הפגיעות הצפויות לכל צד, הוא שצריך להכריע בסופו של דבר, ואיזון כזה מחייב לקבל בחלקה את טענת השיהוי, שכן מדובר בשיהוי רב שנים", והחליט כי בגין השנים 93'-97' תתקבל טענת השיהוי, בשנת 99' כבר פנתה התובעת לעירייה, "ושנה נוספת (1998) מבטאת האיזון בין האינטרסים שפורטו לעיל ועל מנת שחוטא בחוסר תום לב ואי חוקיות - לא ייצא נשכר".

בסופו של יום, חוייבה העירייה להשיב לכללית סך של כ-730,000 ש"ח בתוספת ריבית והצמדה משנת 98', וסך של כ-760,000 ש"ח בתוספת ריבית והצמדה משנת 99', וכן 75,000 ש"ח הוצאות משפט.

ת.א. 2359/00 שירותי בריאות כללית נ' עיריית ירושלים