אישה שעזבה את בעלה בשל אלימותו תקבל קצבת שארים

אישה שעזבה את בעלה בשל אלימותו כלפיה אך לא התגרשה ממנו, זכאית לקצבת שארים ממקום עבודתו. כך קובע (יום ד', 26.10.11) בית הדין האיזורי לעבודה בתל אביב.

בני הזוג בהם מדובר נישאו בתחילת שנות ה-50 ונולדו להם חמישה ילדים. הבעל היה אדם אלים וקשה: נהג להתרועע עם נשים רבות; נהג להשתכר; נהג להשתמש בסמים קלים; נהג באלימות מילולית פיסית קשה כלפי התובעת וכלפי ילדיה. מאז 1961 ביקשה האישה מספר פעמים להתגרש ואף עזבה את הבית, אך שוכנעה שוב ושוב לתת לבעל הזדמנות נוספת. בשנת 1981 נאלצה האישה לעזוב סופית את הבית, כדי להגן על עצמה ועל בנותיה מאלימותו הקשה של הבעל. היא עברה לדירה שכורה והתפרנסה מעבודות ניקיון, תוך הבעל מטריד אותה למרות צו הרחקה שהוצא נגדו. בני הזוג לא התגרשו בשל סירובו של הבעל, והאישה - בהיותה דתייה - לא ניהלה מערכת יחסית חילופית.

הבעל הועסק בעיריית תל אביב מ-1956 עד צאתו לגמלאות ב-1995. הוא נפטר ב-2008, אשתו ישבה שבעה וכיבדה את זכרו, והוכרה כאלמנתו בידי הביטוח הלאומי. ואולם, עיריית תל אביב טענה - בתמיכת היועץ המשפטי לממשלה - כי מאחר שבני הזוג נפרדו "פרידה של קבע", האישה אינה זכאית לקצבת שאירים ממנה.

השופטת לאה גליקסמן (כיום בבית הדין הארצי) דחתה את עמדת העירייה. לדבריה, אין להתעלם מן הסיבות לניתוק הפיזי בין בני הזוג, המוכיחות שהוא לא היה תלוי בתובעת ולכן אין לדבר על "פרידה של קבע". לדבריה, "כשם שפרידה בשל מחלה או אשפוז אינה שוללת את הזכאות לקצבת שאירים, גם פרידה עקב התנהגות אלימה של הזכאי לגמלאות שנפטר אינה יכולה לשלול את הזכאות לקצבת שאירים".

גליקסמן מוסיפה, שתוצאה זו ראויה גם משיקולים של צדק - שלא להעניש את האישה פעם נוספת, לאחר הסבל הפיזי והכלכלי שעברה במשך עשרות שנים - וגם משיקולים של מדיניות ראויה, המעודדת נשים החוות אלימות שלא להשלים איתה. עוד היא מעירה, כי אילו היו בני הזוג מתגרשים והבעל היה משלם לה מזונות, הייתה העירייה חייבת לשלם לה את הקיצבה לאחר מותו - כך שהיא לא תשא בתשלומים מעבר לאלו שהייתה משלמת אילו היה הבעל ממלא את חובותיו. "אין כל הצדקה שהעירייה תפיק תועלת ותחסוך את כספי הקצבה בשל העובדה שהמנוח נהג באלימות כלפי התובעת ולא שילם מזונות כחובתו על-פי הדין", אומרת גליקסמן.