רובינשטיין נותן לזכרוני תזכורת

בית המשפט העליון נדרש מדי יום לבקשות להביא בפניו עניינים שכבר נדונו בשתי ערכאות, ודוחה כמעט את כולן. מתברר, שלא רק עורכי דין זוטרים וצעירים מנסים את מזלם - שמא ישתכנע העליון שמדובר במקרה עקרוני המצדיק גלגול שלישי - אלא גם עו"ד ותיק ומנוסה כמו אמנון זכרוני. וכאשר זה קורה, בית המשפט אינו חוסך ממנו את שבט ביקורתו.

זכרוני מייצג את אהרון שאול, המצוי בסכסוך ארוך שנים עם פרקליטו לשעבר, יוסף סופר, בשאלות של שכר טירחה. אחרי ארבע שנים של הליכים, קבע בית המשפט בשנת 2000 שהסכסוך יועבר לבוררות בפני השופט בדימוס צבי הרטל. פסק הבוררות ניתן לאחר תשע שנים(!). הרטל קיבל את עמדתו של סופר לפיה שכרו יהיה 20% מהסכום שגבה בפועל עבור שאול ולא 20% מסכום התביעה.

"בקשה מפורטת ביותר"

השופט אליקים רובינשטיין דחה (21.10.11) את הבקשה ("המפורטת ביותר", הוא מעיר), תוך שהוא מזכיר לזכרוני מושכלות יסוד האמורות להיות מוכרות לכל עורך דין מתחיל: "כידוע, הלכה מושרשת היטב בפסיקתו של בית משפט זה היא כי רשות ערעור על החלטות בענייני בוררות ניתנת במקרים חריגים בהם מתעוררת שאלה משפטית או ציבורית החורגת מגדר הסכסוך הקונקרטי או כאשר נדרשת התערבותו של בית משפט זה משיקולי צדק ומניעת עיוות דין... וביתר שאת כך בנדון דידן, כאשר המדובר בסכסוך שמבקשים לדון בו ב'גלגול רביעי', לאחר שפסק הבורר נבחן הן בבית משפט השלום הן בבית המשפט המחוזי. עיקרון הריסון מפני התערבות בפסק בוררות מקבל משנה תוקף".

רובינשטיין מוסיף, בביקורת ישירה על זכרוני: "מקרה זה אינו נמנה על אותם מקרים חריגים, ואף אינו קרוב אליהם. המבקש חוזר למעשה על אותם טיעונים שהועלו ונדחו בפסקי דין מנומקים של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי, ולא מצאתי טעם להידרש אליהם כעת בערכאת ערעור שלישית, קרי, שפסק הבורר ייבחן על-ידי שלושה בתי משפט. אין לכך רע, ואלה מותרות שאין בתי המשפט יכולים להעניק. המבקש טוען אומנם כי הנדון דידן מעלה שאלה משפטית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים, אך זו טענה קלושה, ובכל הכבוד, בקשה זו אינה המסגרת הנאותה לעריכת 'דיון נוסף זוטא' בהלכות שנקבעו בידי בית משפט זה בנוגע לפרשנות חוזים. אכן, כדרך עורכי דין לא הניחו באי-כוח המבקש טענה מן הטענות הנוהגות בענייני בוררות, בין אם הולמת היא ובין אם-לאו, שלא טענו - שמא תצמח הישועה".

חוץ מזה, מעיר רובינשטיין, הוא בדק את טענותיו של זכרוני לגופן ולא מצא בהן ממש. "למעשה, טענתו היא כי שגה הבורר בהפעלת כללי פרשנות החוזים בקביעותיו בנוגע להסכם. ואולם, הלכה מימים ימימה היא כי טעות בישום הדין בידי הבורר אינה עילה לביטול פסק הבוררות, ורק התעלמות מודעת ומכוונת של הבורר מן הדין המהותי תביא לביטול פסק הבוררות", הוא שב ומזכיר לו פסיקה יסודית וידועה.