נדחתה עתירת ליברמן בנוגע להדלפות מחקירתו

בג"ץ דחה (יום א', 2.10.11) את עתירתו של שר החוץ, אביגדור ליברמן, שביקש להורות על המשך החקירה בנוגע להדלפות מן החקירה נגדו. השופט אליקים רובינשטיין מתח ביקורת על התנהלות המשטרה והפרקליטות בפרשה, אך קבע שאין המדובר באחד מהמקרים הנדירים בהם יתערב בית המשפט העליון בשיקול דעתן של הרשויות החוקרות.

ליברמן התייחס בעיקר להדלפת מסמך הסיכום של החקירה שפורסם בידי יואב יצחק ב-News1. בנובמבר 2008 קבע בג"ץ, בעקבות עתירה קודמת של ליברמן, כי טוב יעשה היועץ המשפטי (דאז, מני מזוז) אם יורה לחקור את ההדלפות. בתגובה הודיע מזוז, כי אותרו 13 שותפי סוד שנחשפו למסמך, אך לא עלה בידי החוקרים לגלות מי מהם היה המדליף, ולפיכך נסגר התיק.

ליברמן עתר שוב לבג"ץ אשתקד, בטענה שהליכי החקירה לא מוצו. הוא ציין, כי מבין 13 שותפי הסוד נחקרה רק מירי גולן, שהייתה בזמנו ראש יאח"ה, וכי לא נעשה כל ניסיון לחקור את יצחק. עוד טען, כי היה מקום שהפרקליטות תערער על החלטתה של השופטת חגית מאק-קלמנוביץ, אשר ב-2009 דחתה את בקשתה להרחיב את הצווים לבדיקת קווי טלפון של מדליפים אפשריים.

רובינשטיין אומר, כי ההחלטה לדחות את העתירה התקבלה "לא בלי התלבטות", בעיקר משום שלמרות שיש ממש בטענותיו של ליברמן - הרי שהתנהגותה של הפרקליטות אינה בלתי סבירה בצורה קיצונית המצדיקה את התערבות בג"ץ. "מתחם הביקורת של בית משפט זה הוא צר למדי, והוא לא יטה להתערב בהחלטות רשויות התביעה והחקירה אלא במקרים חריגים", שב רובינשטיין וקובע.

לדברי רובינשטיין, היה ראוי שהמשטרה והפרקליטות יחקרו את ההדלפות באופן מיידי ולא ימתינו לעתירתו של ליברמן: "משאירעה ההדלפה, היה מקום לערוך 'בדק בית', ולא להמתין לעתירה בעניין, ומשנוהלה חקירה היה צורך לפעול בנחישות לאיתור המדליף. כך, לבל ייווצר מצב לפיו החושד כי כאשר חלק מן הרשויות אינן ששות לפעול ימצאו דרך לכך, לא תמיד יהא חושד בכשרים; ואיננו מדברים אך במקרה דנא, או בו דווקא". עוד הוא תוהה, מדוע החליטה הפרקליטות שלא לערער על אותה החלטה של מאק-קלמנוביץ.

רובינשטיין מוסיף ומדגיש: "התופעה של הדלפה מחדרי החקירות, בעיקר בחקירות רגישות ומתוקשרות, היא רעה חולה. בכך יש לפגוע לא רק בזכות החשוד להליך הוגן, אלא גם באינטרס הציבורי בניהול חקירה תקינה שתניב תוצאות, וכן באמון הציבור ברשויות האכיפה והתביעה, שהחקירה היא אובייקטיבית ונטולת משוא פנים, וכי ההליך נקי וחותר לחקר האמת. המחיר של התנהלות כגון דא הוא כבד, והניזוק העיקרי הוא הציבור כולו. לאו מילתא זוטרתא היא. על רשויות החקירה והתביעה לעשות מאמץ שהדלפות מסוג זה לא יישנו, תוך שיהא נהיר למדליפים כי לא תהא פנייה לסדר היום כאילו לא אירע דבר, וכי המדליף עלול לשלם מחיר אישי".

לבסוף אומר רובינשטיין, כי החיסיון העיתונאי חשוב מאוד ויש לשקול היטב לפני שפוגעים בו, אך גם הוא עיקרון יחסי בלבד. "איני מבקש להביע דעה האם בענייננו היה מקום לזמן גורם עיתונאי לחקירה אם לאו, שכן היו בידי המשיבים כלים נוספים ומידתיים יותר שבהם יכלו לעשות שימוש, אולם גם בהם עשו כן מעט מדי ומאוחר מדי. מה שאינו מתחיל באופן נחוש מתחילה, הסיכוי שיניב פירות אינו עצום ורב". והוא מסכם: "אין בידינו להיעתר למבוקש; לצערנו עבר זמנו ובטל קורבנו".