ביהמ"ש דחה בשל שיהוי בקשה להשבת ילדים לחו"ל

הורה הנמנע במשך חודשים ארוכים מלפעול נגד חטיפה-כביכול של ילדיו ממדינה למדינה, ייחשב כמי שהשלים עם מעברם ולא יוכל לתבוע את החזרתם בהתאם לאמנת האג. כך קבעה (19.9.11) שופטת בית המשפט למשפחה בבאר שבע, גאולה לוין.

בני זוג התחתנו בישראל בשנת 2001 וכאן נולדו שני ילדיהם. בשנת 2007 נסעו לספרד, שכרו דירה והאב החל לעבוד אצל חותנו, אך לא הסדירו רשמית את מעמדם וילדיהם לא למדו בבתי ספר פורמליים. שנה לאחר מכן התערערו היחסים בין בני הזוג, ובשנת 2010 החלו הליכי גירושין. באמצע אותה שנה נסעה האם עם ילדיה ארצה ולא חזרה לספרד, ועקב כך ביקש האב להורות על השבתם אליו.

לוין דחתה את טענת האם, לפיה העובדה שמעמדם של בני המשפחה לא הוסדר בספרד, מלמדת שאין זה מרכז החיים של הילדים. לדבריה, בחינת נקודה זו היא בצד המעשי ולא הפורמלי, וכאשר ילדים (בני תשע ושבע) מתגוררים שלוש שנים באותה מדינה, יש לכך משמעות רבה.

ואולם, לוין דחתה את בקשתו של האב לנוכח השיהוי הניכר בו פעל. התברר, כי במשך תשעה חודשים מאז נסעו האם והילדים ארצה, לא עשה האב דבר. הוא אומנם הביע תרעומת על כך כבר במאי 2010, ואף פעל למנוע את ביצוע ברית המילה שביקשה האם לערוך לבניה, אך עד פברואר 2011 לא דרש להשיב את המצב לקדמותו ולהחזיר את הילדים לספרד. הוא לא פנה לבית המשפט, החל להסדיר בספרד אשרה לעצמו בלבד ולא הסדיר לילדים ביטוח רפואי.

לוין דחתה את כל הסבריו של האב לשיהוי בו פעל. היא קבעה, כי לא הוכח שידו לא השיגה לשכור עורך דין (הוא שכר עו"ד למאבק נגד ביצוע הברית), ולא היה לו יסוד להאמין שהאם מתכוונת לחזור לספרד תוך זמן קצר. לוין מצאה, כי לכל היותר באוקטובר 2010 ידע האב שבת-זוגו לשעבר אינה חוזרת, ובכל זאת ישב בחיבוק ידיים במשך ארבעה חודשים נוספים. גם כאשר כבר פנה האב לבית המשפט, הוא ביקש מספר דחיות בדיונים. כל אלו, קבעה לוין, מלמדות שהוא השלים עם כך שילדיו יישארו בארץ ולכן אינו יכול לתבוע כעת את השבתם לספרד.