העליון אישר העברת שתי ילדות חרדיות מהוריהן לאימוץ

בית המשפט העליון אישר (יום ד', 14.9.11) החלטה נדירה של רשויות הרווחה, להוציא שני ילדים חרדיים מרשות הוריהם ולהעבירם לאימוץ מלא, בלא שיהיה להם קשר עם הוריהם הביולוגיים. זאת, לאחר שנמצא שהם סובלים מהזנחה קשה ביותר.

מדובר בילדות בנות חמש וארבע, שתיים מבין חמישה ילדים בני 8-3, אשר נולדו לבני זוג שהיו להם אלו הנישואים השניים. האב, שהוא רב והעביר שיעורים בישיבה, נהג באלימות כלפי אשתו והם התגרשו, אך שבו ונשאו ואז נולדו ילדיהם בהפרש ממוצע של שנה ביניהם. האישה המשיכה לסבול מאלימותו של בעלה, וארבעה מחמשת ילדיהם כבר הוצאו מביתם. כל החמישה הוכרזו כ"קטינים נזקקים" והועמדו תחת פיקוחה של פקידת הסעד.

לאורך ההליכים סירבו ההורים לשתף פעולה עם הרשויות, גם כאשר אלו היו מוכנות לערב גורמים חרדיים, ואף סירבו לקבל את הסיוע שהוצע להם. הם לא הכניסו חלק מילדיהם למסגרות חינוכיות ולא הגיעו בצורה סדירה למעקב רפואי בטיפת חלב עם בנותיהם התינוקות. לאורך השנים דיווחו עובדי רשויות הרווחה על הזנחה קשה של הילדים, שהגיעה עד כדי סכנה לבריאותם ולבטיחותם.

בית המשפט למשפחה הכריז על הילדים כבני אימוץ, בית המשפט המחוזי דחה את ערעורם של ההורים ובית המשפט העליון דחה אותו גם הוא. השופט ניל הנדל מכנה את המקרה "סאגה קשה ומכמירת לב", ומציין שהמחלוקת בו ממוקדת בשאלה האם יש סיכוי שבעתיד יטפלו ההורים בילדיהם כיאות. בעניין זה הוא אומר: "התרשמותה של המומחית מהמבקשת לעניין מסוגלותה ההורית נותרה שלילית אף ללא אופק עתידי ואין בידי המבקשים היכולת להפריך את ממצאיה אלו".

הנדל מציין את הקשיים בפניהם עומדת האם, כאשר בעלה נמצא במאסר בשל האלימות כלפיה והוריה אינם יכולים לעזור לה. ואולם הוא קובע, "שבחינת המקרה על ציר הזמן הפרוש על מספר שנים מובילה למסקנה שהקשיים נעוצים באישיותה". היא ממשיכה שלא לשתף פעולה עם גורמי הרווחה ואינה מתאמת הסדרי ראייה עם ילדיה.

"עולה מהחומר שהמבקשת רוצה לטפל בבנותיה. לצערי, לא די בכך", מוסיף הנדל. "הדין דורש מסוגלות הורית - אם לא היום, לפחות בעתיד הנראה לעין. אם לא בכוחות עצמה - לפחות בסיוע רשויות הרווחה. הרחבת המבחן של מסוגלות הורית לכלול את 'המחר' ואת עזרת הרשות, נועדה לשמור על הקשר המיוחד בין ההורה הביולוגי לבין הקטין. ההנחה היא שמבחן מרחיב זה פועל לטובת הקטין. יחד עם זאת, מסוגלות זו נמדדת על-ידי מעשים ולא דרך הצהרות או הבעת רצון".

בדחותו את בקשת ההורים לקבוע לכל הפחות שהאימוץ יהיה פתוח - כך שיוכלו לשמור על קשר עם ילדיהם - סוקר הנדל את השיקולים בנושא זה ומסכם בדחיית הבקשה: "הלב מבין את רצון המבקשים להמשיך את הקשר עם בנותיהם. אולם עינינו נשואות לטובתן, ולפני הכל מניעת פגיעה בהן".