בית המשפט לתביעות קטנות בתל אביב חייב (28.7.03) את אדוארד ושמחה דשא, לפצות את חיה חני אהרוני מרמת גן, בסך של 5000 ש"ח ועוד 800 ש"ח הוצאות משפט, לאחר שקבע כי אלה התרשלו בהשגחה על כלבם, שנשך את אהרוני.
אהרוני טענה, כי בני הזוג דשא יצאו עם כלבם לגינה הציבורית ליד ביתם, כאשר הכלב התרוצץ בגינה ללא השגחה, רצועה או מחסום. לפתע, ללא כל סיבה או מגע כלשהו שלה עם הכלב התוקף, רץ הכלב לכיוונה וניסה לתקוף אותה. אהרוני הספיקה לצעוק לעבר שמחה דשא לעצור בעדו, אך בטרם הספיקה זו להגיב, נשך הכלב את אהרוני.
בני הזוג טענו, כי יש להם כלב ידידותי שנהג להסתובב חופשי בגן, וכי במקרה האמור, הוא רץ לשחק עם כלבה של אהרוני ואולם לאחר שאהרוני דחפה אותו באמצעות רגלה, על-מנת להרחיקו מכלבה, נשך אותה הכלב קלות ברגלה.
פקודת הנזיקין קובעת, כי כאשר מוגשת תביעה נזיקית, התובע צריך להוכיח התקיימותם של 2 אלמנטים, כדי שהנתבע יישא בראייה להוכיח שלא התרשל: הראשון, כי הנזק נגרם על-ידי חית בר, או חיה שאינה חית בר, אך הנתבע ידע - או חזקה עליו שידע - כי החיה מודעת לעשות מעשה כגון זה שעשתה; השני, כי החיה היתה בבעלות או באחריות הנתבע.
השופט חג'-יחיא קבע, כי מדובר כלבם של הנתבעים אינו חית בר כמובן, ואולם הנתבעים הכירו - או היה עליהם להכיר - את כלבם וידעו - או היה עליהם לדעת - כי הוא עלול ועשוי לתקוף עוברי אורח, ועל-כן חובת הראיה כי לא התרשלו, חלה עליהם.
הנתבעים לא הכחישו כי כלבם היה ללא מחסום (זמם) וללא השגחה ("עובדה שהכלב היה רחוק מהם וללא רצועה בזמן שנשך את התובעת", כדברי השופט). גם באשר לשאלת האשם התורם של התובעת, קבע השופט חג'-יחיא כי הנתבעים לא עמדו בנטל ההוכחה, והעדיף את גירסת התובעת על גירסתם.
התובעת ציינה בכתב התביעה, כי היא אומדת את הנזק שנגרם לה בכ-24,000 ש"ח, אולם הקטינה את סכום התביעה ל-16,700 ש"ח, כדי שיהא בסמכות בית המשפט לתביעות קטנות (גבול הסמכות עומד היום על 17,800 ש"ח).
השופט חג'-יחיא קבע כי הנתבעים יפצו את התובעת ב-5000 ש"ח, בגין הפסד יום עבודה, הוצאות רפואיות ופיצוי בגין כאב וסבל, וכן ישיבו לה אגרה והוצאות משפט בסך 800 ש"ח.
ת"ק 13717/02 חיה חני אהרוני נ' שמחה ואדוארד דשא
תגובות
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה - תהיו הראשונים להגיב על הכתבה