שיעור בהיסטוריה: העירייה תשלם פיצויים על מבנה מלפני 1967

עיריית ירושלים תשלם לראובן מחבר פיצויים של 96 אלף שקל על הריסת מבנה לא-חוקי שעמד בעבר "בשטח ההפקר" בין ישראל וירדן, ונוהל בו עסק ללא רישיון. כך קבע בימים אלו (11.8.11) שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, יוסף שפירא. הוא קיבל, עקרונית, את תביעתו של מחבר נגד הוועדה המקומית לבניין ערים, שהיא שלוחה של העירייה, אם כי אישר רק כ-50% מהפיצויים שתבע.

מחבר הודה כי הבניין אכן נבנה ללא רישיון, אולם הסתמך על סעיף 190(3) לחוק התכנון והבנייה, הקובע: בדרך כלל, אין חובה לשלם פיצויים על הפקעת בניין שנבנה שלא כדין. אולם הוועדה המקומית רשאית לשלם פיצויים, אם התברר שהבנייה נעשתה בתום לב, וקיימות נסיבות מיוחדות.

על-בסיס סעיף זה דרש מחבר פיצוי כולל של 55 אלף דולר, שהם כ-190 אלף שקל על-פי השער הנוכחי. השופט שפירא אישר פיצוי של 96 אלף שקל, שהם כמחצית הסכום, ועוד 15 אלף שקל הוצאות משפט.

המשפט, והעדויות והמסמכים שהוצגו בו, מהווים "שיעור בהיסטוריה" לתולדות הנדל"ן בירושלים לפני מלחמת ששת הימים ואחריה: משפחת מחבר הייתה בעלת המבנה משנת 1958, והוא נבנה על-ידי אביו המנוח. המבנה נמצא בשטח ההפקר בין ישראל וירדן - ככל הנראה ברחוב ממילא - הירדנים ירו לעתים קרובות, ולכן לא היה שימוש לנכס. לאחר מלחמת ששת הימים השתנה התמונה. משפחת מחבר השכירה את המבנה לגבריאל בן עמי, שפתח בו מספרה. באחרונה, שילם בן עצמי דמי שכירות של 2,000 דולר (כ-7,000 שקל) לחודש.

"זה היה ונשאר נכס של הפקר"

מחבר סיפר לבית המשפט - ועדותו לא נסתרה - כי במהלך עשרות השנים הללו לא התעניינה העירייה בבניין. לדבריו, הנכס היה בשטח ההפקר, וגם לאחר המלחמה המשיכה העירייה להתייחס אליו כאל "נכס זניח" ומעין הפקר. מחבר: "העירייה לא שלחה פקחים ולא הוציאה התראות או צווי הריסה, מעולם לא הודיעה לנו שהמבנה בלתי חוקי. ובכלל, אם הייתה עבירת בנייה, הרי היא התיישנה לפני עשרות שנים!".

התמונה השתנתה לפני כעשר שנים. בדצמבר 2001 הודיעה העירייה על הפקעת הבניין. חודשיים לאחר מכן הגישה תביעה משפטית נגד בן-עמי, אבל לא בגין ניהול עסק בבניין בלתי חוקי, אלא על הפעלת מספרה רישיון עסק. הוא אף הורשע. מחבר טען, כי עצם העובדה שלא הוגשה תביעה על בנייה שלא כחוק מדברת לזכותו.

הוועדה המקומית טענה בכתב ההגנה, כי לא הוכח שהעירייה לא אכפה או ניסתה לאכוף את החוק. מכל מקום, היא טוענת, בכל מקרה אין מחבר זכאי לפיצויים, כי עובדה שהמבנה נבנה ופעל ללא היתר. עוד ציינה הוועדה, כי חוק התכנון והבנייה, הקובע שעקרונית אין לשלם פיצוי על נכס לא-חוקי, נכנס לתוקף בפברואר 1966. גם אם המבנה נבנה לפני מלחמת ששת הימים, הרי שהשימוש בו כמספרה החל לאחר המלחמה.

השופט שפירא פסק, כי התמונה אינה חד-משמעית. הוא ציטט פסקי דין של בתי משפט מחוזים ובית המשפט העליון, שמהם עולה כי אין פסיקה אחידה בנושא. הסיבה היא, כמובן, שהמחוקק עצמו לא קבע קנה-מידה אחיד, אלא קבע כי הוועדה המקומית רשאית לשלם פיצויים במקרה של "נסיבות מיוחדות", שלא הוגדרו בחוק.

מכל מקום, המילה האחרונה שייכת לשופטי בית המשפט העליון. השופטות עדנה ארבל ואסתר חיות קבעו, בשני פסקי דין, שאפשר לשלם פיצויים גם במקרים כאלו.

נוכח הצטברות כל הנסיבות, פסק השופט שפירא כי במקרה זה יקבל מחבר פיצוי, אם כי כאמור רק כ-50% מהסכום שתבע.