העליון: בתים בלתי חוקיים של בדואים לא יחוברו למים

המדינה רשאית שלא לחבר למים בתים בלתי חוקיים של הבדואים בנגב, בתנאי שהיא מעמידה לרשותם מקורות מים סבירים אחרים. ההסדר הנוכחי בנושא זה עונה על דרישה זו. כך קובע (א', 5.6.2011) בית המשפט העליון.

השופטת בדימוס איילה פרוקצ'יה דחתה ברובו ערעור של שישה בדואים המתגוררים ביישובים בלתי חוקיים, על החלטת המדינה שלא לחבר את בתיהם למערכת המים. פסק הדין המקורי ניתן בידי בית המשפט למים בשנת 2005, הערעור הוגש בשנת 2006 וכאמור רק כעת ניתנה בו ההחלטה. כמו פסקי דין רבים אחרים של פרוקצ'יה, גם כאן נרשם עיכוב של שנים רבות, ופסק הדין משתרע על פני עשרות עמודים (31 בהם קרוב ל-10,000 מילים).

פרוקצ'יה אומרת, כי הנגישות למים היא זכות יסוד, אך כמו כל זכות יסוד - גם היא אינה בעלת אופי מוחלט ועשויה להידרש לאיזון מול אינטרסים אחרים. לדבריה, "גורם ההתיישבות הבלתי-חוקית, הצורך להתמודד עם תופעה זו, וקיומן של חלופות זמינות להתיישבות חוקית הם שיקולים רלוונטיים שניתן וראוי להתחשב בהם במסגרת שיקול הדעת המופעל לצורך בחינת בקשה פרטנית להתחברות פרטית למקור מים.

"ההתיישבות הבלתי-חוקית של הבדואים ברחבי הנגב הפכה להיות בעיה לאומית ממדרגה ראשונה, שהשלכותיה הן רחבות היקף בכל תחומי החיים. היא מהווה תופעה הפוגעת פגיעה קשה בדיני התכנון והבנייה ובהגנה על הקנין; היא מהווה 'עשיית דין עצמית' של קבוצות אנשים, הבוחרות להן, על דעת עצמן, מתי והיכן להתיישב, תוך התעלמות מדיני המדינה, ומכללי תכנון בסיסיים; לעיתים, הקרקע עליה מתיישבות אותן קבוצות היא קרקע מדינה או קרקע פרטית, כך שמדובר גם בהסגת גבול, הפוגעת פגיעה קניינית בזולת; להתיישבות הבלתי-חוקית עשויה להיות השפעה גם על איכות הסביבה, וברי כי היא כרוכה באי-עמידה בחובות תשלומי מיסים וארנונה.

"מעבר לכל אלה - תופעת ההתיישבות הבלתי-חוקית של הפזורה הבדואית מהווה ביטוי גם לפגיעה עמוקה בשלטון החוק, ובעקרונות הסדר הציבורי המחייבים כל אזרח. מדינה מתוקנת אינה יכולה להסכין עם תופעה של עשיית דין עצמית קבוצתית, הסותרת כללי סדר ציבורי ומשפט, וחורגת מסדרי חברה מתוקנים.

"עולה מכך, כי כאשר מבקשים תושבי אתר בלתי-חוקי לאשר להם התחברות למים הישר לבתיהם, רשאי מנהל הרשות להתחשב באי-חוקיות ההתיישבות, ובפגיעה בחוק ובסדר הציבורי הכרוכה בה. במיוחד כך הדבר, כאשר בפני הקבוצה המבקשת פתוחה הדרך להיזקק לפתרון מגורי קבע בהתיישבות חוקית שהמדינה מעמידה לרשותה, שנלווים לה כל השירותים החיוניים הבסיסיים בנגישות ישירה, כמקובל ביחס לכל ישוב חוקי. התעלמות המבקשים מחלופה כזו מחריפה את הפגיעה בחוק הכרוכה בהתיישבות הבלתי-מוכרת, וגורם זה מצדיק התייחסות במסגרת שיקול הדעת המופעל על-ידי הגורם המוסמך לצורך בקשת ההתחברות".

פרוקצ'יה קובעת, כי ההסדר החילופי שמעניקה המדינה - הסדרת נגישות למרכזי מים איזוריים ומתן אישורים פרטניים להתחברות על בסיס הומניטרי - מהווה איזון ראוי בין הזכויות והאינטרסים השונים. היא מוסיפה:

"המידתיות מושגת, איפוא, ככל שנשמרת זכותו הבסיסית של האדם להגיע אל מקורות המים, גם אם תוך אי-נוחות ואף נשיאה בעלויות מסוימות. ראוי להדגיש, כי נוכח גורם ההתיישבות הבלתי-חוקית, אין מדובר במנגנון אופטימלי לצריכת מים, אלא בהסדר מינימלי, שנועד לקיים זכות בסיסית למים אף שמימושה כרוך במאמץ וגובה מחיר. מימושה של הזכות למים במלואה מצריך הסדרה חוקית של ההתיישבות, והדבר נתון לבחירתם של התושבים, ופתוח בפניהם".

לגבי הערעורים הנדונים קבעה פרוקצ'יה, כי בשלושה מקרים נשמר האיזון הראוי. היא הורתה לוועדת המים לדון שוב בשלושת האחרים, כדי לבחון פעם נוספת את מידת נגישותם למקורות המים בסביבה, את סבירותה של נגישות זו, וכן את אפשרות קיומם של צרכים הומניטריים מיוחדים העשויים להצדיק מתן היתר פרטני להתחברות פרטית.