העליון הפחית מעונשם של העבריין זגורי וכנופייתו

בית המשפט העליון הקל בעונשם של העבריין הדרומי יניב זגורי ושל חברי הכנופייה שלו והפחית בין ארבעה לתשעה חודשים לכל אחד מן העבריינים. זאת בשל מחדלי חקירה שהשפיעו על ההליך המשפטי. המחדלים המדוברים נוגעים לחוסר תיעוד של מפגשי החוקרים עם עד המדינה שעל עדותו הסתמך בית המשפט בהרשעה.

בית המשפט המחוזי בבאר שבע גזר על זגורי שבע שנות מאסר בגין הנחת רימון בפתח ביתו של קצין המודיעין בכלא אוהלי קידר ובקשירת קשר לביצוע פשע, עבירות נשק וסחיטה באיומים. לתקופה זו נוספו שישה חודשי מאסר בגין מאסר על תנאי שהיה תלוי נגד זגורי.

השופט אליקים רובינשטיין קבע כי ממאסרו של זגורי יופחתו תשעה חודשים והוא יישב במאסר בפועל בן שש שנים ותשעה חודשים.

יוסי בוחבוט, אשר הורשע בהשלכת רימון רסס לעבר ביתו של עיתונאי מקומי, זכה להקלה של שמונה חודשים מעונשו. במקום ארבע וחצי שנות מאסר הוא ירצה מאסר בפועל של שלוש שנים ועשרה חודשים.

מעורבים נוספים בפרשה - מאור אלמקייס, מרדכי ממן ואבנר חנוכוב - זכו גם הם להקלה. מעונשו של אלמקייס יופחתו שישה חודשי מאסר. עם זאת מכיוון שעונש המאסר המותנה של שנה וחצי שהיה תלוי ועומד נגדו יופעל באופן ששנה תרוצה במצטבר לעונש בגין העבירות הנוכחיות ושישה חודשים ירוצו במקביל. בסך-הכל יישב אלמקיים במאסר בן שש שנים ולא חמש שנים וחצי כפי שגזר בית המשפט המחוזי.

מן המאסר בפועל שנגזר על מרדכי ממן יופחתו ארבעה חודשים והוא ירצה את עונשו במשך שנתיים וחודשיים במקום שנה וחצי. גם ממרכיב המאסר בפועל שנגזר על אבנר חנוכוב - שנתיים ושישה חודשים - יופחתו ארבעה חודשים, ועונש המאסר בפועל בענייננו יעמוד על שנתיים וחודשיים.

"אינטרס ציבורי בהתנהלות נכונה של החקירה"

השופט רובינשטיין ציין בפסק הדין כי הוא אומנם מסכים לקביעת בית המשפט המחוזי כי אין מקום להסתפק בתקופת המעצרים שריצו הנאשמים כענישה בגין העבירות נשואות תיק זה; "עם זאת וכפי שיוסבר, הגענו לכלל מסקנה כי מחדלי החקירה והשלכותיהם על ההליך המשפטי מצדיקים הקלה מסוימת נוספת בעונשם של המערערים. כשם שישנו אינטרס ציבורי בהעמדת עבריינים מעין אלה לדין ובענישה ראויה, כך ישנו אינטרס ציבורי גדול בהתנהלות נכונה וראויה של חקירה", כתב.

דנציגר: להפוך היוצרות בהסתמכות על עד מדינה

השופט יורם דנציגר אשר ישב גם הוא בהרכב, ציין כי חוסר התיעוד של עדותו של עד המדינה בא לידי ביטוי במקרה דנן בכך שמפגשים ושיחות שקיימו החוקרים עם עד המדינה לא תועדו ורק בדיעבד הוכנו זיכרונות דברים על-ידי החוקרים, בעיצומה של חקירתו הנגדית של עד המדינה.

"ניתן להבין כשל חד פעמי בתיעוד, אך קשה לקבל כשל כה רצוף באי תיעוד ובטעויות בשיקול דעת", ציין והוסיף כי אומנם בית המשפט המחוזי קבע כי אין מדובר בכשל הפוגם ללא תקנה בהגינות ההליך הפלילי, אולם מדובר במחדלי חקירה חמורים שאין להקל בהם ראש.

בשולי דבריו ציין השופט דנציגר את הצעת השופט עמית אשר העיר כי במקום להסתמך על עדות של עד מדינה וממנה 'לצאת' אל הראיות החיצוניות, יש להתחיל בראיות החיצוניות ולהסתמך על עדות עד המדינה באופן המשאיר אותה כ"תוספת הנדרשת כדי להסיר ספק סביר" בלבד.

"לפי גישה זו ניתן להפוך את היוצרות, כך שעדות עד המדינה תהווה את הסיוע הנדרש לשם הרשעה ולא את הבסיס לה. לדידי, במקרים בהם אין בעדות עד המדינה גרעין של אמת או במקרים בהם מתקבלת המסקנה כי עדות זו אינה קבילה, אל לו לבית המשפט להעניק לה כל משקל, והוא רשאי לבסס את הרשעת הנאשם, ככל שניתן בנסיבות העניין, על מכלול הראיות האחרות בתיק, בכפוף לדיני הראיות ולפסיקה", כתב.

עם זאת, העיר כי במקרים בהם התבסס בית המשפט על עדות עד המדינה כעדות יחידה להרשעה, אין מקום לסטות מהפסיקה הנוהגת ומהוראות החוק הברורות לעניין זה.