בית המשפט העליון קבע (יום ד', 9.7.03) כי מנהלי חברה, שהיו מעורבים בהפרת פטנט ויזמו אותו, פועלים אמנם כאורגן של החברה, אולם אין הדבר משחרר אותם מאחריות אישית להפרת הפטנט, זאת בשל האבחנה בין הרמת מסך ובין אחריות אישית של מעוול בנזיקין.
בית המשפט דן בערעורה של חברת י.פ.ע.ם שיווק והפצה בע"מ, שמנהליה, מרדכי פרפרה ויוסי עזריה, הם בעליו של פטנט לכיסוי הגה רפלקסולוגי. י.פ.ע.ם סברה כי מתחריה מייצרים הגה, הנחזה להיות מיוצר על-ידיה, ותבעה לפיכך 2 חברות שבבעלות ובהנהלת יצחק צדיק, ואת קלאספורט טקסטיל בע"מ וקלאסיק 1995, חברות בבעלות ובהנהלת ערן גרטלר.
לאחר תיקון כתבי התביעה, הוספו נתבעים נוספים: לאה צדיק, אימו של יצחק; פלאשפאואר ייצור ושיווק אביזרים לרכב בע"מ וקפרי ייצור ציפויים בע"מ.
תביעה אחת הוגשה לבית משפט השלום בבאר-שבע, בעילה של גניבת עין והפרת פטנט, וכן דרישה למתן חשבונות ותשלום פיצויים בסך 300,000 ש"ח. התביעה השנייה הוגשה לבית המשפט המחוזי בעיר, בה דרשה להוציא צו מניעה, האוסר על המתחרים להמשיך בייצור כיסוי ההגה.
בשנת 1996, קבע בית המשפט המחוזי (השופטת שרה דברת) כי התביעה בעילת גניבת-עין וכן התביעה האישית נגד יצחק צדיק לא הוכחו. עם זאת, חברותיו של צדיק וחברת קלאסיק הפרו את הפטנט, ולפיכך ניתן נגדן צו-מניעה.
לאחר מכן, פסק בית משפט השלום (השופטת חני סלוטקי) בתביעה הראשונה, וקבע כי חברות קלאסיק וקלאספורט חייבות במתן חשבונות, חברותיו של יצחק צדיק חויבו בתשלום פיצויים בסך 300,000 ש"ח, ואילו התובענה נגד הנתבעים האחרים נדחתה, מאחר ולטובת צדיק קם מעשה בית-דין, גרטלר פעל אך כאורגן של קלאסיק וכן לא הוכח שלאה צדיק והחברות האחרות הפרו את הפטנט.
י.פ.ע.ם ערערה למחוזי, באמצעות עו"ד אברהם בית-הלוי, וטענה לחוסר סמכות עניינית של בית משפט השלום. בהסכמת הצדדים, התקבל הערעור חלקית. השופטת דברת, שדנה בערעור, לא מצאה לנכון לסטות ממסקנות בית משפט השלום, בכל הקשור לשאלת האחריות האישית, ומכאן נולד הערעור הנוכחי.
בית המשפט העליון: יש להבחין בין הרמת מסך ובין אחריות אישית בנזיקין
בית המשפט העליון (השופטים דורנר, לוי וג'ובראן) קיבל חלקית את הערעור, בכל הנוגע לשאלת האחריות האישית, וקבע כי "אין ספק כי גרטלר, באמצעות החברות שהקים זו אחר זו, היה מעורב בהפרת הפטנט ולמעשה הוא זה שיזם את ההפרה והיה אחראי לה. אכן, הוא פעל כאורגן של תאגיד, אך פעילותו כאורגן אינה משחררת אותו מאחריות אישית לעוולות שביצע".
"בעניין זה יש להבדיל בין הרמת מסך לבין אחריותו האישית של המעוול" בנזיקין. "אכן, אף קורבן העוולה - בדומה לנושה שהתקשר בחוזה עם חברה - להוציא תנאים המצדיקים הרמת מסך, אינו רשאי לתבוע את חובו מן האורגן, גם אם החברה הפכה להיות חדלת-פרעון". אולם, להבדיל מהנושה החוזי, קורבן העוולה "זכאי לתבוע את נזקיו מן המנהל, אם המנהל ביצע אישית את מעשה העוולה".
הנושה החוזי, בעת ההתקשרות רשאי להחליט האם הוא מבקש להתקשר עם החברה או עם בעלי השליטה בה - החלטה שתגולם במחיר ההתקשרות. לעומת זאת, הנושה הנזיקי "אינו רשאי לבחור לעצמו מסלול של קשר עם החברה או עם החברה וגופים נוספים בה", מאחר והקשר אינו רצוני.
נושה נזיקי, בשונה מהנושה החוזי שהסכים לתנאי ההתקשרות, "אינו צריך להיפגע מעצם העובדה כי חברה ביצעה את העוולה נגדו. ודוק: אין בכך הצדקה להרמת מסך. יש בכך הצדקה לנקיטת הדרך המתונה של הטלת אחריות אישית על מנהלים, אם הם עצמם - אישית - קיימו את יסודות האחריות בנזיקין".
מאחר וגרטלר היה יוזם ומבצע העוולה, הוחלט לחייב אותו ואת קלאספורט ביחד ולחוד עם קלאסיק ואף להחיל עליהם את צו המניעה שניתן נגד קלאסיק, ולהשאיר את שאר חלקי פסק-הדין בעינם. גרטלר וקלאספורט אף חוייבו בהוצאות משפט בסך 30,000 ש"ח. את המשיבים ייצג עו"ד עמרי אלירז.
ע"א 811/02 י.פ.ע.ם שיווק והפצה בע"מ נ' יצחק צדיק ואח'
תגובות
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה - תהיו הראשונים להגיב על הכתבה