האם מוסיקת פופ גורמת לדיכאון?

מחקר ראשוני בילדים מגלה קשר בין האזנה למוסיקת פופ לבין הפרעת דיכאון רצינית.

חשוב לציין - לפני שאתם ממהרים לשלוף את הסוללות מנגן ה-MP3 של הילד - כי המחקר לא קבע קשר של סיבה והשפעה, ואין אינדיקציה ברורה לכך שילדים בעלי נטייה לפתח דיכאון נמשכו לסוג זה של מוזיקה, או לחלופין, היו בסיכון גבוה יותר למצב כתוצאה מהחשיפה למוזיקה.

הממצאים לא מצביעים גם במדויק על סוג המוזיקה שהילדים והמתבגרים שלקחו חלק במחקר האזינו לה, אלא רק מניחים כי משך הזמן שבילו בהאזנה למוזיקה היה בעיקר בהאזנה למוסיקת פופ, האהובה היום על-ידי רוב בני הנוער.

התקווה היא שהקשר בין החשיפה למוסיקת פופ לבין מה שעורכי המחקר תיארו כ"גורם העיקרי לנכות בעולם", יוכל בסופו של דבר לגלות מנגנונים בעזרתם ניתן יהיה להוריד את הסיכון של אנשים צעירים לפתח דיכאון.

החוקרים, מבית הספר לרפואה באוניברסיטת פיסטבורג, הדגישו כי מדובר בממצאים מוקדמים וכי אין בכוונתם לרמוז ש"המוזיקה היא דבר רע". למעשה, מוזיקה יכולה לשמש כטיפול רפואי לבני נוער שכבר סובלים מדיכאון ומחפשים סוג של נחמה או משמעות. אפשרות אחרת היא שישנם מסרים מסויימים במוזיקה שיכולים לחשוף את הנטייה לדיכאון או אפילו לגרום למצב.

ממצא ברור הוא שקיים קשר בין השניים, ולכן יוכל לשמש כסמן שיעזור לזהות דיכאון, כלומר להעלות את המודעות בקרב הורים ורופאים לכך שאם הנער או הנערה מאזינים למוזיקה ללא הפסקה ייתכן שמדובר בסימן לדיכאון.

ממצאי המחקר פורסמו ב-Archives of Pediatrics & Adolescent Medicine.

הערכות הן שילדים בין הגילאים 8-18 נחשפים ל-10 שעות מדיה ביום בצורה כזו או אחרת.

עליה של 80% בסיכון לדיכאון

צילום: הגיל והמין לא משפיעים [צילום: AP]

כדי לחקור את הקשר האפשרי בין צורות מסויימות של חשיפה למדיה לבין הסיכון לדיכאון בקרב ילדים, צוות המחקר ניתח נתונים שנאספו בין השנים 2008-2003 כחלק ממחקר בשם "Child and Adolescent Depression and Anxiety" שבוצע במוסד לפסיכיאטריה בפיטסבורג. גילאי הילדים נעו מ-17-7.

46 מבין 106 המשתתפים, שהיו רובם לבנים, וגילם הממוצע היה 12.7, סבלו מהפרעת דיכאון בזמן המחקר (כפי שנקבע על-ידי ראיון פסיכיאטרי). מבין אלו, כמעט 3 מכל 4 סבלו גם מהפרעת חרדה, בעוד ש-60 הילדים האחרים לא היו עם היסטוריה של מחלות מנטליות.

לאורך תקופת המחקר - חודשיים - המשתתפים (63% מהם בנות) רואיינו בטלפון 12 פעמים בחמישה סופי שבוע נפרדים ונתבקשו לתאר את החשיפה שלהם לחמישה סוגי מדיה: טלוויזיה/סרטים, מוזיקה, משחקי וידאו, אינטרנט וחומרים כתובים (ספרים, מגזינים ועיתונים). עורכי המחקר ציינו כי הגיל והמין השפיעו בקושי על נוכחות דיכאון בקרב הילדים.

במונחים של חשיפה למדיה, ככל שהילדים האזינו יותר למוזיקה (דרך MP3 או נגנים אחרים), כך גדולה יותר הייתה הסבירות שיפתחו דיכאון.

כאשר החוקרים חילקו את סוגי ההחשיפה למוזיקה לארבע קבוצות - מחשיפה מועטה עד לחשיפה מרובה - הם גילו כי כל עליה ברמת החשיפה למוזיקה הייתה קשורה לעליה של 80% בסיכון לדיכאון. לעומת זאת, חשיפה למדיה הכתובה נמצאה קשורה לסיכון נמוך יותר לדיכאון, ומול כל עליה ברמת החשיפה למדיה הכתובה הסיכון לדיכאון ירד ב-50%.

טלוויזיה, אינטרנט ומשחקי וידאו לא נמצאו קשורים בצורה משמעותית מבחינה סטטיסטית עם הסיכון לדיכאון, בצורה כזו או אחרת.

עורכי המחקר הדגישו כי למרות שהממצאים תומכים בראיות קודמות לכך שמוזיקה משפיעה על הסיכון לדיכאון אצל בני נוער, עדיין נדרש מחקר נוסף שיוכל לגלות את ההסבר העומד מאחורי הקשר.