נדחה ערעורה של האם שהטביעה את בנה על עונשה

בית המשפט העליון דחה (א', 3.4.11) את ערעורה של אולגה בוריסוב על העונש של שמונה שנות מאסר, שנגזר עליה לאחר שהטביעה בים את בנה בן ה-4.5, באוגוסט 2008.

בוריסוב הודתה בהריגה במסגרת עסקת טיעון, ובית המשפט המחוזי אישר לאחר התלבטות קשה את העסקה וגזר עליה את העונש המירבי שביקשה המדינה.

במשפט התברר, כי בוריסוב סובלת מבעיות נפשיות מתמשכות, וכי ביקשה להתאבד עם בנה לאחר שאובחן כסובל מעיכוב התפתחותי והיא חששה שהוא נדון לחיי בדידות וסבל. המדינה אישרה שאין לייחס לה שיקול דעת צלול, אך ביקשה להחמיר עימה בשל קדושת החיים ומשיקולי הרתעה. ההגנה ביקשה להסתפק בתקופת מעצרה, באומרה שמות בנה הוא העונש הכבד מכל שניתן להטיל על בוריסוב.

השופט אליקים רובינשטיין פותח את פסק הדין בערעור באומרו, כי אין דרך משפטית נאותה להתמודד עם הריגת ילדים בידי הוריהם, "לא בגדרי גמול ולא בגדרי הרתעה". הוא מוסיף, כי הנחת היסוד היא, שגם אם מאמין הממית שהוא עושה חסד עם המומת - "לא אדם בשר ודם הוא החותך חיים לכל חי אלא ריבונו של עולם, ובוודאי אין לאפשר את המדרון החלקלק של נטילת נפש הזולת על-ידי בן אנוש לפי החלטתו שלו".

עם זאת, אומר רובינשטיין, אין תשובה נאותה לשאלה מהו שיעור הענישה אשר יאזן בין קדושת החיים לבין מצוקה קשה כמו במקרה הנדון. שיקול ההרעתה, הוא מוסיף, אינו מכריע: "חוששני כי ספק רב אם בנסיבות של מצוקה נפשית ברמה גבוהה, כשהנפש כולה סוערת בכיוון מסוים ועצוב, תועיל הרתעה".

רובינשטיין סוקר שורה של גזרי דין שניתנו במקרים של המתת ילדים בידי הוריהם, שהמגוון שבהם מצביע - כדבריו - על הקושי העצום שבגזירת העונש במקרים אלו. הפסיקה נעה בין רצח (לרוב בעונש מופחת) לבין הריגה, והענישה היא בין 15 שנות מאסר לשנתיים בלבד בנסיבות חריגות.

לבסוף מגיע רובינשטיין למסקנה, לפיה "אין מנוס ממתן משקל של ממש לקדושת החיים, לאותה זעקתו מן האדמה של ילד שקולו לא יישמע עוד בארצות החיים", ולפיכך דחה את הערעור.