ילד חרדי "נעלם" לאחר הוראה להחזירו לאביו הנוצרי

ילד חרדי מאופקים "נעלם" בשנת 2008, לאחר שבית המשפט העליון הורה לאמו להחזירו לידי אביו הנוצרי בבלגיה. הפרשה נחשפה (יום ה', 31.3.11) בפסק דין של בית המשפט העליון.

בני הזוג - יהודייה מישראל ונוצרי מבלגיה - התחתנו בשנת 1998, ושנה לאחר מכן נולד בנם. הם התגרשו בשנת 2004, ובית המשפט בבלגיה קבע שנה מאוחר יותר שהילד יתגורר עם אביו בבלגיה. בתחילת 2006 הגיעה האם עם הילד ארצה, ללא הסכמת האב, אשר ביקש להחזירו לידיו על-פי אמנת האג.

לאחר שמונה הליכים בשלוש ערכאות שונות, פסק בית המשפט העליון בשנת 2008, כי יש להשיב את הילד לאביו. זאת, למרות שהוא הורגל באורח-חיים חרדי, בעוד האב הוא אתיאיסט נוצרי. האב הבטיח לאפשר לילד לשמור כשרות ושבת וללמוד בבית ספר חרדי, ובתי המשפט פסקו - לאחר שמיעת מומחים - כי אין חשש לנזק פסיכולוגי חמור שייגרם לילד אם יושב לאביו.

בפסק הדין בעליון הבהירה השופטת אילה פרוקצ'יה, כי אמנת האג יוצאת מתוך הנחה ששאלת טובת הילד נבחנה בידי המדינה שהחליטה מי יהיה ההורה המשמורן, ולכן אין זה מעניינו של בית המשפט במדינה אליה נחטף הילד לעסוק בנושא.

החוק בישראל, שאימץ את אמנת האג, קבע חריגים בודדים בלבד לכלל ההחזרה להורה המשמורן, ובכלל החשש שמא ייגרם לילד נזק פסיכולוגי חמור. כאמור, במקרה זה קבעו בתי המשפט שאמנם אין ספק שהילד יינזק מהניתוק מאמו, אך אין מדובר בנזק המצדיק הימנעות מקיום החלטת בית המשפט בבלגיה והוראות האמנה.

הילד אמור היה לחזור לבלגיה ביוני 2008, אך האם לא מילאה את ההחלטה. בעקבות תלונת האב נפתח נגדה הליך פלילי ביולי 2008, ומשפטה נמצא בשלבי סיכומים. האם טענה, בתצהיר שהגישה, כי "במהלך שנת 2008 נעלם הקטין מביתם, ומאז אין לה כל ידיעה על מקום הימצאו ואין לה כל קשר עימו".

ג'ובראן רומז: האם מסתכנת במאסר

בנובמבר שעבר פנה האב לבית המשפט העליון, בבקשה לכפות על האם את השבת הילד על-פי כללי בזיון בית המשפט. השופט אליקים רובינשטיין קיבל את הבקשה, ופסק שהאם תשלם 700 שקל ליום על כל עיכוב בביצוע פסק הדין. השופט סלים ג'ובראן העיר, כי אם הקנס לא יועיל - קיימות גם דרכים אחרות (קרי: מאסרה של האם עד שתציית לפסק הדין).

רובינשטיין גם מביע ספק ניכר בדבר גירסת ההיעלמות שבפי האם. על-פי גירסה זו, כפי שהעלה עורך-דינה, האם "העידה שבאותו היום מישהו צלצל בדלת והיא הייתה בחדר אחר וכשהיא חזרה לשם הילד לא היה כבר. היא לא יודעת איפה הילד והמשטרה ניסתה לבדוק אם יש לה קשר עם הילד".

על כך אומר רובינשטיין: "לא נמסר לנו דבר על מאמצי האם לאיתור בנה, שכביכול אם 'נעלם' צריכה הייתה להזעיק שמים וארץ למענו ולא לשקוט ולא לנוח; לא שמענו כי עשתה כן. הגיוני בהרבה לחשוב אחרת. במבט כולל, ובהינתן התשתית הראייתית הדלה שטרחה - או לא טרחה - המשיבה לפרוס בפנינו, מסתברת יותר (באופן משמעותי) גירסת המבקש, כי 'היעלמות' הילד אינה מקרית ובלתי תלויה במשיבה, וכי למשיבה דרכים לעמוד בקשר עם בנה - וממילא, להביא לביצוע פסק הדין.

"הדעת נותנת כי היא הולכת בדרכה, חרף סבל הקטין בלא הוריו וסבלה שלה כולל נכונות למעצר (ואולי, כמובן איננו מביעים דעה, למאסר), ובלבד שלא יעבור לבלגיה; כיון שרצונה - אם מאהבה עזה לבנה בדרכה שלה, אם מאיבתה לאביו או בשל שני אלה גם יחד - נחוש שלא לקיים את פסק הדין; וכבר אמרנו, אל לו לבית המשפט להיות שוטה שבעולם".

הרשויות צריכות לאתר את הילד

בשולי פסק הדין מעיר רובינשטיין, כי אין זה סביר שילד "נעלם" (המרכאות במקור) והמדינה אינה מסוגלת לאתר אותו. הוא מזכיר את פרשת יוסל'ה שוחכמר, הילד החרדי שנחטף בידי אמו בשנות ה-60 והתגלה בידי המוסד, ואומר:

"מצב בו הרשויות אינן מצליחות לאתר ילד ש'נעלם' ובית המשפט הורה להחזירו לאביו אינו רק בעייתי במישור העקרוני - סוגיית אי-ביצועו של פסק דין שניתן בבית משפט; הוא גם מחמיר את הפגיעה בילד, שזו בנסיבות עיקר; אכן, נפתח הליך פלילי, אך קיימות גם דרכים נוספות".