האם שופטי בית המשפט העליון בארה"ב עצמאים בדעותיהם?

לאלה שתמיד תהו היכן נופלות פסיקות בית המשפט, על הקשת הרחבה שבין החלטות מונוליטיות המתקבלות פה-אחד ובין מקריות מוחלטת, התשובה היא: "9 שופטי בית המשפט העליון של ארה"ב אינם מנפקים תמיד החלטות פה-אחד, ומאידך דעותיהם אינן תואמות את דפוס ההצבעה שאמור היה להתקבל מ-9 שופטים עצמאיים לגמרי בדעותיהם".

דפוס ההצבעה של בית המשפט העליון, בתקופתו של הנשיא רנקוויסט, במשך 9 השנים האחרונות, מראה כי "בית המשפט מתפקד כאילו הוא מורכב מ-4.68 שופטים אידיאליים", אומר ד"ר לורנס סירוביץ', מבית הספר לרפואה "הר-סיני" שבמנהטן, שעבודתו היום-יומית היא לחקור כיצד עובדת המערכת הוויזואלית.

במילים אחרות, "מרחב הדעות בבית המשפט בנשיאותו של רנקוויסט, מצריך רק שני מימדים לתיאורו", הוא כותב בגיליון האחרון של "התרחשויות באקדמיה הלאומית למדעים". תקציר מחקרו התפרסם בעיתון ה'ניו-יורק טיימס' האמריקני (24.6.03).

היית מצפה מ-9 הוגים עצמאיים, שהיו מתמקדים אך ורק בגופם של מקרים, שיצביעו בכל הקומבינציות האפשריות, לאורך תקופת זמן ממושכת, אומר ד"ר סירוביץ'. אך מסקנתו מעידה כי המצב בפועל בבית המשפט רחוק מאוד מדפוס הצבעה זה.

הממצא הראשון שלו מחייב לצאת מהנחה, כי אם שניים מהשופטים היו תאומים, המצביעים תמיד באותו אופן, הרי שבאופן אפקטיבי היו בבית המשפט 8 שופטים ולא 9. בבית משפט עם 9 שופטים, ישנם 512 דפוסי הצבעה שונים אפשריים, או חצי ממספר זה, או קול מסומן רק כחלק מדעת הרוב, או לא.

אולם, בפועל מתברר, כי מספר דפוסי ההצבעה הוא נמוך בהרבה ממספרים אלה, כאילו נוצר על-ידי קבוצה קטנה יותר של יחידים, שהם עצמאיים לגמרי.

4.68 שופטים היו מנפקים אותו מגוון דעות שניתן בפועל על-ידי 9 שופטים

ניתוח של למעלה מ-500 פסקי-דין שניתנו מאז שנת 1995, בהתבסס על התיאוריה של ד"ר סירוביץ', מעלה כי 4.68 שופטים היו מנפקים את אותו מגוון של החלטות שניתן בפועל על-ידי 9 השופטים. יצויין, כי מאז צירופו לבית המשפט העליון של השופט סטיבן ברייר בשנת 94', לא השתנה הרכבם של השופטים כלל.

השאיפה של ד"ר סירוביץ' היא, שהצבעתו של כל שופט לא תהיה מתואמת עם זו של חבריו. המחקר שלו מראה את רמת התיאום הגבוהה בדפוסי ההצבעה בבית המשפט.

ד"ר סירוביץ' מודה כי בחינה של תוצאות ההצבעה הסופית של השופטים בלבד, מתעלמת מהניואנסים של התנהלות בית המשפט במציאות. לעיתים קרובות, השופטים מנפקים דעה תואמת או חלוקה לדעות של חבריהם, כדי שיוכלו ליצור בכך הכרעת רוב, בעוד שאת עצמאות ההחלטה שלהם, הם מבטאים בהנמקה.

התייחסות להחלטות בית המשפט, על-ידי טכניקה אחרת הידועה כ"פירוק ערך ייחודי", מביאה אף היא לתוצאה כי נמצא מגוון דפוסי הצבעה נמוך מהמצופה.

מתמטיקאי אמור להיזקק ל-9 מימדים כדי לתאר את דפוסי ההצבעה של 9 שופטים לא מתואמים ביניהם, אולם ד"ר סירוביץ' מצא כי הוא זקוק רק ל-2 מימדים כמעט, כדי לתאר את דפוסי ההצבעה בבית המשפט העליון בתקופה האמורה.

למרות שסירובו של סירוביץ' לתאר כל סממנים פוליטיים העולים מדפוסי ההצבעה, עשויה לאכזב כמה אנשים, הרי שהניטרליות של גישתו היא זו שתעניין את אנשי הפוליטיקה והמשפטנים.

"אנשים בדרך כלל באים עם מימד יחיד, שניתן לפרשו בקלות כהשקפה של שמאל-ימין", אומר ג'פרי סגל מהמחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת ניו-יורק. "הוא בא עם 2 מימדים, אך אינו מתייג אותם".

ד"ר יוחאי בנקלר, מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת ניו-יורק, אומר כי המחקר הזה חשוב, מאחר ובמקום להתחיל סתם בתיאוריות על הפוליטיזציה של בית המשפט העליון, ד"ר סירוביץ' השתמש בשיטת מחקר מתמטית לחלוטין, ועם זאת, היא מתיישבת עם ההיגיון הבריא של אדם.

"מה שאתם רואים פה אינו אדם המנסה להוכיח נקודה מסוימת, כי אם אדם שאומר: 'מאחורי כל הסיפורים, זו המתמטיקה המציגה איך אנשים מתנהגים וכורתים בריתות', והדבר המעניין כאן הוא ההתאמה בין ההתבוננות המתמטית ובין ההבנה האינטואיטיבית של הציבור, על הפוליטיזציה של השפיטה", אמר ד"ר בנקלר.

השיטה פותחה במקור לשימוש בזיהוי מכאני של פני אדם

ד"ר סירוביץ' פיתח את שיטתו לשימוש בזיהוי מכאני של פני אדם, וכעת היא הבסיס לרוב מערכות זיהוי הפנים. השיטה נתלית בעובדה שהפיקסלים (יחידת מידע המתארת נקודה בתוך דמות גרפית) בתמונה אינם עצמאים, אלא צילו של כל פיקסל מותאם במידה רבה לזה של שכנו. בשל התאמה זו, 100,000 המימדים שעקרונית היו נדרשים לתיאור 100,000 פיקסלים בתמונה של פני אדם, יכולים להידחס לכ-100 מימדים בלבד.

הווקטורים - ייצוג מתמטי למידע - במאה המימדים הללו, מייצגים את תבנית הפנים הבסיסית, ממנה ניתן להרכיב פנים אחרות.

יישום מתודה זהה בדפוסי ההצבעה של בית המשפט העליון, מאפשרת לווקטורים ב-2 מימדים בלבד, לתאר כמעט את כל ההחלטות שנבחנו. וקטור אחד קרוב מאוד לווקטור המייצג החלטות שנתקבלו פה-אחד. הווקטור מצוי ליד זה המייצג את הדפוס השכיח ביותר בפסקי הדין, החלטות של 5 שופטים מול 4, כולל ההחלטה שהכריעה את גורל הנשיאות בשנת 2000.

קולו של כל שופט יכול להיחשב כעירוב קבוע מראש של 2 דפוסי ההצבעה הללו. רק 3 (!) החלטות מתוך 468 אינן נכללות במלואן ב-2 הווקטורים הללו. החלטה אחת, רוג'רס נ' מדינת טנסי, פילגה את דפוס ההצבעה הרגיל של 5-4, כשהנשיא רנקוויסט מופרד מ'בני בריתו הטבעיים', בדרך כלל, השופטים אנטונין סקאליה וקלרנס תומאס, ואילו השופטים ג'ון פול סטיבנס וברייר 'נפרדים' מהשופטים דייויד סוטר ורות בדר גינזבורג.

פסק-דין זה עסק בנושא טכני של חוק מסוים במדינת טנסי, מה שעשוי להסביר את החריגה מדפוס ההצבעה. "אני סבור כי היה זה מקרה 'משפטי טהור' ונטול פוליטיקה, ולכן הם הצביעו באופן עצמאי", אמר ד"ר סירוביץ'.

השוואה לפסיקות בית המשפט העליון בתקופתו של הנשיא ארל וורן

ד"ר סירוביץ' החיל את 2 אבני הבוחן שלו - תיאוריית המידע וטכניקת "פירוק ערך ייחודי" - גם על בית המשפט בתקופתו של הנשיא ארל וורן, ב-2 תקופות בהן ההרכב לא השתנה: משנת 1959 עד 1961, ומשנת 1967 עד 1969. בתקופה הראשונה, היה בית המשפט מעט יותר מגוון בדפוסי הצבעותיו, מאשר זה בתקופתו של רנקוויסט כנשיא, והפילוח הראה כאילו יושבים בו 5.16 שופטים עצמאיים אידיאליים.

אך הדינמיקה של תקופת וורן היה דומה למדיי, וגם בה היו 2 דפוסי הצבעה עיקריים: השופט ויליאם דגלאס היה מצוי תמיד בדעת מיעוט - כמו השופט סטיבנס בתקופת רנקוויסט, והשופטים טום קלארק ופוטר סטיוארט על תקן 'הקולות הצפים' - בדומה לשופטים אנתוני קנדי ושרה דיי אוקונור, בתקופה הנוכחית. בתקופה השנייה של וורן שנבחנה, בית המשפט היה הרבה יותר ליבראלי בדעותיו, וכמה שופטים החליפו בו תפקידים.

הדמיון המפתיע בין הדינאמיות של בית המשפט בתקופת וורן ובתקופת רנקוויסט, על-אף השוני באידיאולוגיה ביניהם, מעלה את ההשערה שאולי גורם אחר יוצר את הרושם שקיים דפוס הצבעה. אפשרות אחת היא, מציע ד"ר סירוביץ', "חד-גוניות בטיבם הכולל של המקרים המגיעים לבית המשפט העליון, לאחר סינונם במערכת המשפט". אפשרות אחרת נעוצה בדינאמיות בגודלו של בית המשפט, שמכתיב דפוס הצבעה של 5-4 כקומבינציה המנצחת.