רפאל לא תקבל פיצוי על נזקים עקיפים במלחמה

בג"ץ דחה (יום ב', 6.2.11) את עתירתה של חברת רפאל לקבלת פיצויים בגין נזקי מלחמה עקיפים שנגרמו לה במלחמת לבנון השנייה. השופטים קבעו, כי יש הצדקה להחרגתן של החברות הממשלתיות מהכללים המעניקים פיצוי זה.

לרפאל יש מפעלים בגליל העליון, שהיה ב"אזור ההגבלה" בזמן המלחמה, קרי: הוגבלה העבודה והתנועה בו. לטענתה, החרגתה מגדר הגדרת "ניזוק" לצורך זכאות לפיצוי על נזקי מלחמה עקיפים, רק בשל היותה חברה ממשלתית, מהווה הפליה פסולה ביחס לעוסקים אחרים באותו אזור שזכאותם לא נשללה.

המדינה טענה, כי במסגרת מגבלות התקציב ניתנה עדיפות לנפגעים הזקוקים יותר מאחרים לתמיכה כספית. אלה הם הגורמים העסקיים הפרטיים, שאין מאחוריהם תמיכה או גיבוי כספי של המדינה. גופים המזוהים באופן מלא עם המדינה, או הנתמכים על ידה במישרין או בעקיפין, או גופים שלממשלה בעלות מלאה או חלקית בהם, הוחרגו מהזכאות לפיצוי, שכן המדינה יכול לפרוש רשת ביטחון ולהבטיח את יציבותם במקרה של משבר.

איפוק רב בהתערבות בתקנות

השופטת איילה פרוקצ'יה אומרת, כי בשל מעמדן של תקנות כדבר חקיקה של הרשות המבצעת, נוהג בית המשפט זהירות מיוחדת בבואו להתערב בהן. זהירות זו מתבטאת בנטייה לפרש תקנות באופן שימנע את ביטולן ויותירן בתוקף. בית המשפט נוטה לאיפוק רב משהוא מתבקש לבטל תקנות מחמת אי סבירות, מתוך הנחה שלרשות המינהלית נתון מיתחם נרחב של שיקול דעת בעיגון מדיניותה במסגרת נורמות של חקיקת משנה.

פרוקצ'יה מוסיפה: "מידה יתרה של ריסון שיפוטי ננקטת ביחס למעשה חקיקת משנה המחייב אישור פרלמנטרי של ועדה מוועדות הכנסת. חובת כיבוד פעולתן של הרשויות בולטת במיוחד כאשר הרשות המחוקקת נותנת גושפנקא למעשה החקיקה של הרשות המבצעת. התערבות בתקנות שאושרו על-ידי ועדה של הכנסת שמורה למקרים חריגים וקיצוניים, בהם נפל פסול מהותי רב עוצמה".

לדבריה, כאשר מדובר בעניינים שבמדיניות כלכלית-תקציבית, הקשורים בנושאי משק המדינה, נוהג בית המשפט באיפוק רב עוד יותר בביקורתו השיפוטית, וזאת משני טעמים עיקריים. האחד: התערבות שיפוטית במדיניות כלכלית עשויה להשליך השלכה ממשית על יציבות המשק ועל תיפקודו התקין. השני: נושא זה מצוי באחריותן של הרשויות הציבוריות, שתפקידן הוא לעצבה, בהתאם למומחיותן, ועל בסיס הנתונים הרלוונטיים המצויים בידן, והן הנושאות באחריות הציבורית לתוצאותיה.

לעניין טענתה של רפאל לפגיעה בשוויון מזכירה פרוקצ'יה, כי עתירות קודמות נגד תקנון הפיצוי נדחו, לאחר שבג"ץ קבע, כי ההבחנות השונות שיצרה מדיניות הפיצוי לעניין עצם הזכאות לפיצוי ולעניין זכאים שונים, סוגי נזק שונים, ושיעורי פיצוי שונים, עמדו ביסודן במבחני השוויון, הסבירות והמידתיות.

עוד היא אומרת, כי החרגת המדינה עצמה מגדר הזכאים לפיצויי נזק עקיף מובנת, שהרי אין היגיון בהזרמת כספי פיצוי לאותו גורם עצמו המשלם אותו. רציונל דומה, אף כי בעוצמה פחותה, קיים בהחרגתם של גופים מתוקצבים על-ידי המדינה, המקבלים סיוע ממשלתי, וזאת גם אם חלק מהמימון המשמש לפעילותם נובע ממקורות עצמיים.

החרגה שאינה הפליה פסולה

"החרגת גופים הקשורים במישרין או בעקיפין עם המדינה, בין בהיבט הכספי ובין בהיבט הניהולי או הפיקוחי, מהזכאות לפיצוי, אינה פוגעת בזכות לשוויון פגיעה המהווה הפליה פסולה", קובעת פרוקצ'יה. "תכלית הסדר הפיצוי על נזק עקיף היא לאתר את מוקדי הפגיעה העיקריים, ולסייע לאלה שניזוקו בהם לשקם את עסקיהם.

"במקום שהמדינה אינה מעורבת, הצורך בולט ומודגש יותר. במסגרת משאבים מוגבלת, תיעולו של הסיוע לגורמים שאינם קשורים עם המדינה הוא הסדר שהאבחנה שהוא יוצר הינה רלוונטית לתכליתו; משכך, מדובר בשוני לגיטימי ביחס לשתי קבוצות, שההסדר לגביהן אינו מפלה".

לגבי החרגת חברות ממשלתיות אומרת פרוקצ'יה, כי "משהוחרגו ממסגרת הזכאים לפיצוי המדינה עצמה, וכן גופים שונים הקשורים קשר הדוק עימה, ואף מקבלי סיוע כספי ממנה, החרגתן של החברות הממשלתיות, שהבעלות והשליטה בהן נתונה בשיעורים משתנים למדינה, היא אך טבעית, ומתיישבת עם התפיסה הכוללת שביסוד הסדר הפיצוי".

היא מוסיפה: "שליטתה של המדינה בחברה מספקת כרית ביטחון לימי סגריר. נכסיה של החברה הממשלתית הם, לפחות בחלקם הגדול, נכסיה של המדינה כבעלת מניות, והזרמת כספי פיצוי לקופתה של החברה הממשלתית כמוה כהזרמה עקיפה של טובת הנאה גם לכיסה של המדינה, בכשירותה כבעלת מניות עיקרית בחברה.

"...ככלל, החברה הממשלתית, כמו גופים אחרים בעלי זיקה למדינה, זקוקה פחות מעסקים אחרים לסיוע חירום. בחירתה של הוראת השעה להחריג חברות ממשלתיות מהזכות לפיצוי, ולהתמקד בתמיכה בעסקים אחרים, היא בחירה מובנת ורציונלית, על בסיס שונות רלוונטית בינן לבין עסקים אחרים".