העליון דחה תביעת יורשי העיתונאי גדעון לב-ארי נגד רופאיו

בית המשפט העליון קבע (ה', 20.1.2011), כי רופאי השיניים של העיתונאי המנוח גדעון לב-ארי, מי שהיה בין היתר מנהל קול ישראל, לא גרמו בהתרשלותם לפטירתו מדום לב.

עזבונו של לב-ארי, שנפטר בספטמבר 2001, הגיש תביעה נגד רופאי השיניים שטיפלו בו, ד"ר אריה סרנת וד"ר גרשון יצחק, ונגד בית החולים איכילוב בו נפטר. לטענת היורשים, הרופאים לא אבחנו במועד את הדלקת שנגרמה לאחר עקירת שן בפיו של לב-ארי, ואיכילוב לא ביצע בו החיאה במועד כאשר לקה בליבו פחות מיממה לפני פטירתו. בית המשפט המחוזי דחה את התביעה, וכך גם בית המשפט העליון.

השופט יצחק עמית ציין, כי כל המומחים מסכימים שהמחלה בה לקה לב-ארי בעקבות העקירה היא נדירה וקשה ביותר לאבחון. עיקר המחלוקת היה בשאלה אם מצבו ומראהו של לב-ארי בימים שקדמו להחשתו לבית החולים, יכולים היו לרמז על התפרצות המחלה באופן שניתן היה לאבחנה מוקדם יותר. עמית קובע, כי אין להגיע למסקנה לפיה רופאי השיניים נגעו ברשלנות, למרות שגירסתם אינה נקייה מספקות, אותם מפרט עמית בפסק דינו.

בין היתר התייחס עמית לרישומים החלקיים של סרנת ויצחק. הוא דחה את תפיסתו של בית המשפט המחוזי, לפיה אופן הרישום תאם את דרך הפעולה הנהוגה בשגרה במרפאת השיניים שלהם ושל רופאים בני גילם, בהיותם שייכים ל"דור הישן" של הרופאים. הוא מדגיש, כי חובת הרישום חלה על כל הרופאים, ללא קשר לגילם או לוותק שלהם.

במקרה הנוכחי, קובע עמית, לא מדובר בתיעוד לקוי אלא בהעדר תיעוד, המהווה חסר ברשימות רפואיות, ולכן נטל ההוכחה עובר מהתובעים אליהם. ואולם, גם לאור זאת קובע עמית כאמור, כי רופאי השיניים לא התרשלו. הוא לא השתכנע, כי מצבו של לב-ארי ביומיים המכריעים (28 ו-29 באוגוסט 2001) היה כזה, שהרופאים היו צריכים לחשוד שלקה באותה דלקת נדירה.

בסיום פסק הדין אומר עמית, כי נסיבותיו של המקרה משקפות טרגדיה של ממש, אך לא הוכחה רשלנותם של רופאי השיניים ובית החולים. "מאזן ההסתברויות נוטה לכך שמצבו של המנוח התדרדר במהירות ביממה שלפני אשפוזו, מבלי שהייתה למשיבים דרך לדעת על כך לפני כן ולפעול לאשפוזו המיידי", קובע עמית. בשל הליקויים ברישומיהם של הרופאים והספקות שעלו בגירסתם, לא פסק בית המשפט הוצאות לטובתם