ביהמ"ש: שם המסחר "בני הדייג" שייך לבני רבה

שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב, איתן אורנשטיין, דחה היום (ד', 29.12.10) את תביעתו של דוד משה, לקבוע ש"בני הדייג" הוא סימן מסחרי השייך לו. בכך התיר אורנשטיין לבני וזהבה רבה להמשיך ולהפעיל מסעדות הנושאות שם זה.

בשנת 1996 זכה משה ב-2 מיליון שקל בהגרלת מפעל הפיס. בעקבות הזכייה, פנה אליו יצחק חבושה ועניין אותו בהשקעת כספי הזכייה בשותפות במסעדת "בני הדייג" בנמל יפו. בני רבה הקים את המסעדה לפני עשרות שנים, וב-1989 הקים בשותפות עם רעייתו את חברת בני הדייג אשר הפעילה את המסעדה.

מחלוקת על תנאי ההשקעה

במרס 1990 הגיש רבה, באמצעות עו"ד נח ליפשיץ, בקשה לרשם סימני המסחר, לרשום על שמו את הסימן "בני הדייג" כסימן מסחר של מסעדת דגים. הסימן נרשם ביוני 1993. כאשר נקלעה החברה לקשיים, חיפש רבה משקיע והגיע באוקטובר 1997 להסכם עם משה, שתנאיו שנויים במחלוקת.

לטענת משה, עליו היה להשקיע במסעדה 200,000 דולר, לשלם חוב של החברה למע"מ בסך 100,000 שקל וכן לשלם חוב שכר דירה למינהלת נמל יפו בסך 75,000 שקל. בתמורה, טען, היו הוא ורעייתו המנוחה אמורים לקבל 50% ממניות החברה והשתתף באופן פעיל במסעדה.

לגרסת רבה, משה אמור היה להשקיע בחברה 1.5 מיליון שקל ולשלם לו 150,000 דולר, תמורת העברת מחצית ממניות החברה. רבה טען, כי סימן המסחר לא הוקנה לחברה אלא נותר בבעלותו. הוא התיר את השימוש בו למסעדה, מבלי לגרוע מזכויותיו בסימן המסחר ומתן הרשאה לעשיית שימוש בו למסעדות אחרות לפי שיקול דעתו.

אין מחלוקת על כך שבני הזוג משה קיבלו את מלוא מניות חברת בני הדייג, אך לאחר מכן התגלעו מחלוקת בין הצדדים באשר לקיום ההסכמות.

לטענת משה, הוא שילם את מלוא הסכומים עליהם התחייב, אך התברר לו שחובות החברה גדולים לאין ערוך מכפי שהוצג בפניו. הוא נאלץ לשלם סכומים ניכרים, מעל ומעבר לאלה שהוסכם עליהם, לרבות לגורמים בשוק האפור, אך רבה נישל אותה ממעורבות בעסקי החברה ובשנת 2002 אף פתח בנמל תל אביב מסעדה בשם "בני הדייג". משה התרושש וירד מכל נכסיו והמסעדה נסגרה.

רבה טען, כי משה ידע בדיוק מהם חובות המסעדה, לא שילם את מלוא הכספים עליהם התחייב, הימר בתי קזינו והפסיד את כל כספו וצ'קים שנתן לתשלום התחייבויות החברה, לרשויות כגון מע"מ ונמל יפו ולנושים פרטיים, לא כובדו.

לדברי רבה, הוא אכן הקים ברחבי הארץ מסעדות הנושאות את השם "בני הדייג", שחלקן בבעלותו וחלקן בבעלות ילדיו. לגירסתו, הוא היה רשאי לעשות זאת מתוקף בעלותו על סימן המסחר, שכאמור לא הוקנה לחברה שנמכרה למשה.

משה לא הביא שום ראיה להוכחת גירסתו

אורנשטיין פסק, כי על משה להוכיח שחרף רישום סימן המסחר על שמו של רבה, הוקנו הזכויות בסימן לחברה או לו ולרעייתו. "הראיה היחידה בעניין זה היא אמירתו של התובע, כי כך הוסכם. פרט לכך, אין כל ראייה ובדל ראיה, שיכולה הייתה לתמוך בטענה, וכמות שהיה מצופה בנסיבות העניין.

"השכל הישר וניסיון החיים מלמד, כי אם כטענת התובעים הייתה הסכמה שסימן המסחר יוקנה לחברה, יהיה לכך ביטוי כלשהו בכתב, ולו במרומז, בין בהסכם, בין בהתחייבות של מי מהנתבעים, ולמצער בעדויות בעל-פה של אחרים, שאינם בעלי הדין". דבר מכל אלו לא הוצג לבית המשפט.

לדברי אורנשטיין, גם התנהגותו של משה במשך השנים, ולאחר שנודע לו בבירור שנעשה שימוש שלא כדין לטענתו בסימן המסחר, עומדת בעוכריו. משה ידע לכל המאוחר בשנת 2002, כי רבה מפעיל מסעדה בשם "בני הדייג", אך בחר שלא לפעול לשמירת זכויותיו. הוא הגיש את התביעה רק לאחר שנתיים, "ולא כך נוהג מי שעושים שימוש בסימן מסחר המוקנה לו".

עוד פסק אורנשטיין, כי הוא מעדיף את גירסתו של רבה גם בשאלת התמורה ששילם משה, שכן הלה לא הביא כל אסמכתאות באשר לתשלומים שטען כי שילם בגין העסקה. אורנשטיין מציין גם סתירות בגירסתו של משה וקובע שאינה אמינה.