חסינות מוחלטת לשופטים מפני תביעות בגין תפקידם

בית המשפט המחוזי בתל אביב סבור, כי לשופטים יש חסינות מוחלטת מפני תביעות נזיקין על מעשיהם במסגרת תפקידם, גם אם נהגו ברשלנות רבתי. השופט ישעיהו שנלר אומר, כי דווקא כאשר המערכת השיפוטית נתונה להתקפות, יש לחזק את מעמדה ולמנוע מהשופטים את סכנת התביעות האישיות.

הדברים נאמרים במסגרת פסק דין, בו קיבל שנלר את ערעור המדינה על חיובה בתשלום פיצויים, בגין "רשלנות רבתי" של השופטת רות טלגם כאשר כיהנה בבית משפט השלום בבת-ים. בית משפט השלום קיבל את התביעה והורה למדינה לפצות את התובע ב-230 אלף שקל, אך שנלר הורה לו כעת להשיב את הכסף בצירוף ריבית והצמדה.

התרגיל של פרץ לקבלת הכספים

אליהו בר-לב (שתבע את המדינה) ומשה פרץ הסתכסו בשנות ה-90 עם בעליו של נכס, לו מונו כונסי נכסים שהפקידו את כספי הכינוס בקופת בית משפט השלום בבת-ים. במקביל להליכים משפטיים אלו, התנהל הליך בוררות, ובעלי הנכס חויבו בתשלום לבר-לב ולפרץ. במסגרת הליך נוסף בין בר-לב לפרץ קבע הבורר במאי 1999, כי יש להעביר את חלקו של פרץ לידי בר-לב. על-אף זאת, הצליח פרץ באמצעות מעשה מירמה להניח את ידיו על הכספים.

אדם בשם אורי כהן, הקשור לפרץ, פתח תיק הוצאה לפועל נגד פרץ וביקש להטיל עיקול על כל הכספים של פרץ המצויים בקופת בית המשפט. בקשתו נתקבלה. לאחר מכן, הודיע פרץ שאין לו התנגדות שכהן יקבל את הכספים המעוקלים. במרץ 1997 הגיש כהן את הסכם הפשרה לראש ההוצאה לפועל וביקש שיורה לגזברות להעביר לו את הכספים. הבקשה נתקבלה.

כהן הגיש בקשה לבית המשפט השלום בבת-ים להורות לגזברות בית המשפט לקיים את החלטת ראש ההוצאה לפועל. טלגם הורתה על העברת הכספים ל"זוכה", ועל סמך החלטה זאת מסרה הגזברות לכהן צ'ק בסך 135,456 שקל. כהן העביר את הכספים לחשבון אחותו של פרץ, שהיא תושבת חוץ וחשבונה מנוהל על ידו.

לטענת בר-לב, התרמית התגלתה לו רק בנובמבר 1998. בשל כך הגיש בר-לב באוקטובר 2004 תביעה, בטענה שעובדי בית המשפט ו/או טלגם התרשלו בתפקידם, וגרמו להוצאת הכספים מקופת בית המשפט.

המדינה טענה, כי אין לה יריבות משפטית עם בר-לב ואין לה אחריות שילוחית למעשיה של טלגם, על-פי סעיף 8 לפקודת הנזיקין, הקובע כי אדם שהוא גופו בית משפט, לא תוגש נגדו תובענה על עוולה שעשה במילוי תפקידו השיפוטי. לטענת המדינה, עסקינן בחסינות מהותית, כאשר שופטים אינם בגדר "עובדים" לעניין אחריות שילוחית במובן של סעיף 13 לפקודת הנזיקין.

בר-לב הסתמך על החלטה של בית המשפט המחוזי בירושלים (פס"ד פרידמן), אשר קבע, כי החסינות שבסעיף 8 איננה חוסמת הגשת תביעה נגד המדינה באחריות שילוחית בשל רשלנות של שופט, ובדרך זו ניתן ללכת במקרים של רשלנות בוטה מאוד.

בית משפט השלום קיבל טענה זו, וכאמור חייב את המדינה לפצות את בר-לב. לשיטתו, טלגם יכולה הייתה למנוע את הנזק, לו הייתה בוחנת כראוי את התיק העיקרי שהובא לעיונה, או לו הייתה מבקשת תגובה לבקשה של כהן. מחדלים אלו עולים, לשיטתו, לכדי התרשלות רבתי. את התביעה נגד עובדי בית המשפט דחה בית משפט השלום מחוסר ראיות.

לא הייתה רשלנות רבתי

שנלר ציין, כי מוסכם על הכל, כי לפי סעיף 8 קיימת חסינות כנגד תביעות רשלנות הקשורות למעשה השיפוטי. כן נראה, כי ישנה הסכמה רחבה על כך שחסינות זו לא תחול על מעשה שנעשה בזדון. ישנן מחלוקות עד היכן חסינות זו מגעת, על קשת המקרים שבין רשלנות בצד האחד לבין היזק בזדון בצד השני.

"דומה כי דווקא בעת הזאת, משנוכחים אנו בהשתלחות מול המערכת המשפטית, כך גם התנהלותם של מתדיינים, ולצערנו, לעיתים גם באמצעות באי-כוחם, חייבים אנו לחזק את מעמדה של הרשות השופטת", קובע שנלר.

"עם כל הכבוד, הגישה שננקטה בפס"ד פרידמן, משמעותה כי השופטים יהיו חשופים להגשת תביעות, גם אם בעקיפין, הקשורות לעבודתם. אין צורך לחזור על הנאמר בנושא זה בפסקי הדין השונים ובדעות המלומדים בדבר הסכנה הנשקפת מעצם הגשת תביעות שכאלו, ובמיוחד ששאלת אותה 'רשלנות רבתי' או 'חמורה', נתונה לשיקול דעת נרחב, ודי במקרה דנן להוכיח זאת.

"המשמעות תהא, בסופו של יום, בפגיעה בעצמאות הרשות השופטת ואף יכול ופגיעה בעבודתו השיפוטית של השופט. ודוק, מבחינתי לא מדובר בהגנה על אינטרס השופט, אלא בפגיעה באינטרס הציבור, בראש וראשונה. עם הגשת תביעה שכזאת, ואף כנגד המדינה, יאלץ בית המשפט בפועל להתגונן, תוך שייצוגו יהיה באמצעות פרקליטות המדינה, על כל המשתמע מכך". לדברי שנלר, מוסד נציבות תלונות הציבור על שופטים מקיים את הביקורת על עבודת השופט, כך שמחדליו לא יעברו באין מפריע.

במקרה שלפניו קבע שנלר, כי טלגם לא נהגה ברשלנות רבתי, וזאת ממספר נימוקים. העיקרי שבהם: "כהן ופרץ נהגו במרמה ובכחש מתוך כוונה להונות את בית המשפט, כוונה שאכן הצליחה להתממש ובגינה הורשע כהן. לטעמי, על-אף כי ייתכן והשופטת טלגם הייתה יכולה לעמוד על מעשה המרמה, אין בעובדה שלא הצליחה בכך בכדי להוות התרשלות רבתי. בלשון אחרת, קשה לדרוש ציפיות למעשים שכאלו על כל המשתמע מכך".