איך כמעט נעצרתי בעת מילוי תפקידי

ידעתי שעיתונאים מסתכנים בשלילת יכולתם למלא את תפקידם כאשר הם מצויים בשטח צבאי. לא העליתי על דעתי שהדבר אפשרי גם באזור ציבורי ואזרחי, בליבה של תל אביב - עד אשר, כלשון חז"ל, "בדידי הווה עובדא". ובעברית: למדתי זאת על בשרי.

אתמול (א', 12.12) הזדמנתי למשרדי הממשלה במגדל היובל בדרך בגין בתל אביב לסידור פרטי. בדרכי החוצה, צילמתי את עמדת המודיעין והגשת הדוחות של רשות המיסים ואת עמדות השירות העצמי של משרד הפנים, עבור ארכיון האתר בו אתם גולשים כרגע.

מיד ניגש אלי מאבטח, נושא תג של "משרד האוצר, אגף הביטחון" ודרש לדעת מי אני ומה אני ולמה אני מצלם. הראיתי לו את תעודת העיתונאי שלי. וזאת לדעת: התעודה נושאת את סמל המדינה, חתומה בידי מנהל לשכת העיתונות הממשלתית במשרד ראש הממשלה ומונפקת רק לאחר אישור גורמי הביטחון. זה לא הספיק לו. הוא דרש תעודת זהות. נתתי גם אותה. כעת דרש לראות את התמונות שצילמתי. סירבתי. אמרתי שאין לו סמכות לעכב אותי ושדרוש צו על-מנת לחטט במצלמתי.

מיד הזעיק המאבטח את חברו הבכיר ממנו, וכל החקירה החלה שוב. הטון, אולי למותר לציין, היה תוקפני ומעליב. איש מהם לא הראה תעודה מזהה, איש מהם לא אמר "שלום", איש מהם לא חשב שלא כל אזרח עם מצלמה הוא בהכרח איש חמאס.

הראיתי את התעודות. הסברתי מדוע צילמתי. המאבטח השני דרש לדעת עבור מי בדיוק ומה זה כתב עת ומה זה ארכיון ובשביל מה מצלמים. הסברתי. כעת גם הוא דרש לראות את התמונות. סירבתי. תגובתו היתה: "אז נזמין ניידת". לא הייתה לי ברירה; הראיתי את התמונות.

הסאגה לא הסתיימה. המאבטח הבכיר הורה לחברו לרשום את כל הפרטים שלי. כעת ביקשתי אני לראות את הפרטים המזהים שלהם. הבכיר-יותר הוציא תעודה (יוסי ברוק, אם רציתם לדעת) והיפנה אותי לכתוב בגבה לגבי סמכויותיו. קראתי בעיון. נאמר שם, שיש למאבטח זכות עיכבון רק אם הוא סבור שיש חשש לשימוש בנשק מצד המעוכב. הפניתי את תשומת ליבו לכך, אבל הוא התעקש שמותר היה לו לחשוד שאני אוסף מודיעין לקראת פיגוע (ובשפתו: "מל"מ לפח"ע" - כך בדיוק!). השני הראה לי את התעודה שלו בחטף (איליה ברזובסקי).

אגב: בדרכי החוצה, לאחר שהואילו בטובם לשחרר אותי בלא מילה של הסבר או התנצלות או פרידה, נותרה תעודת הזהות שלי בידיו של ברוק. התחלתי לרדת במדרגות הנעות. כאשר הוא קרא אחרי: "אתה לא רוצה את תעודת הזהות שלך?" ביקשתי שיירד אחרי. הוא אפילו לא הגיב. נאלצתי לרדת ולעלות ולרדת.

עכשיו בואו נבדוק את העובדות. חוק הגנת הפרטיות מאפשר לצלם כל דבר ברשות הרבים, אלא אם כן הדבר עלול להשפיל את נשוא הצילום. תקנות הצנזורה, המשתרעות על פני למעלה מ-40 סעיפים בשלושה עמודים צפופים, אינן אומרות דבר וחצי דבר על צילום משרדים ממשלתיים. בשום מקום בכל המרחב העצום של המשרדים במגדל היובל לא כתובה מילה וחצי מילה על כך שאסור לצלם. תעודת העיתונאי, כאמור, היא מסמך רשמי ובעל משמעות.

נעבור לצד של המאבטחים. נתחיל מזה שהם אינם נושאים תגים עם שמותיהם (כמו שוטרים) או תעודות מזהות (כמו עובדים במקומות מסודרים); כל אחד יכול להתחזות למאבטח. הם מזדהים רק לפי דרישה, ורק לאחר שהם פוגעים בפרטיותו ובחופש תנועתו של ה"חשוד". והחמור מכל: הם חורגים לחלוטין מסמכויותיהם, מעכבים אזרח בניגוד לחוק, פוגעים בפרטיותו וסוחטים אותו.

וזה קורה, כאמור, בליבה של תל אביב, בידי מי שמתיימרים להיות נציגיה של מדינת ישראל.

תגובת משרד האוצר, שהמאבטחים כאמור הוצגו כמשתייכים לאגף הביטחון שלו, לא התקבלה עד מסירת הידיעה.