גבר שחי עם אישה במשך 18 שנים, הפר את הבטחתו לשאת אותה והוציא ממנה סכומים ניכרים, יפצה אותה ב-790 אלף שקל. כך קובע בית משפט השלום בתל אביב.
מדובר במנשה ארנון ושולמית שחר, אשר חיו יחדיו בשנים 2000-1982, אך בית המשפט לענייני משפחה קבע שאינם ידועים בציבור. במהלך הקשר העבירה שחר לארנון את כספיה וחסכונותיה, לאחר שהבטיח לשאת אותה לאישה ולרכוש נכסים במשותף עימה. שחר אף התגרשה מבעלה ואבי ילדיה למענו של ארנון.
שחר טענה, כי בראשית הקשר ביניהם, הציג ארנון את עצמו כגרוש ושמו אריק. רק לאחר שנה הסתבר לה שהוא נשוי, אך הוא הבטיח לה שוב ושוב שיתגרש מאשתו ויתחתן עימה.
לדברי שחר, ארנון "השתלט על חייה, הוביל לגירושיה, השתלט על רכושה והכנסותיה, גרם לה לעזוב את עבודתה והפך אותה להיות תלויה בו. זאת באמצעות מתנות למכביר שהרעיף עליה ועל ילדיה, נסיעות משותפות לחו"ל ולעיתים ביחד עם חברים, הבטחות שיתגרש וישא אותה לאישה, הצגת חייהם כשותפות מלאה, מה שהצדיק את דרישתו לקבל את כספה כמפרנס וכמי שמשקיע את כספי לקניית רכוש משותף".
בשנת 1988 עזבה שחר את ביתה עם ילדיה ועברה להתגורר בדירתו של ארנון. הוא עזר לה בתהליך הגירושין מבעלה, במסגרתו ויתרה על כל רכושה. ארנון העניק לשחר כספים במזומן, מימן חופשות בארץ ובחו"ל ומימן את לימודיהם של ילדיה.
פסק הדין מוסיף ומתאר את גרסתה של שחר: "התובעת שירתה את הנתבע באופן טוטאלי, כיבסה את בגדיו, בישלה עבורו, ניקתה את ביתו, חיה עמו חיי אישות והעבירה לרשותו את כל הכנסותיה וחסכונותיה, שיפצה מכספיה את הדירה, ולדרישתו, עזבה את עבודתה תוך שהוא הבטיח לפרנסה כל חייה, באופן זה, השתלט הנתבע על חייה.
"לבקשות הנתבע, התובעת העבירה לו מדי פעם כספים רבים מחסכונותיה, לאחר שטען בפניה שאלה ישמשו לרכישת נכסים משותפים לשניהם. בסה"כ העבירה לרשות הנתבע 40,000 דולר מחסכונותיה, ובנוסף את הכנסותיה השוטפות ולתמורת רכבה".
שחר הוסיפה וטענה, כי הרתה פעמיים לארנון; הריון אחד הסתיים בהפלה טבעית, ואילו את השני הפסיקה לבקשתו של ארנון. בשנת 2000 התדרדר מצבה הבריאותי ונקבעה לה נכות בשיעור של 75%, ומאז החל ארנון להתרחק ממנה ולצמצם את תמיכתו הכספית - למרות שהמשיך להבטיח לשאת אותה לאישה.
ארנון טען, כי הקשר ביניהם לא היה רציף, ושחר אף ניהלה במהלכו רומנים עם גברים אחרים. לדבריו, הוא מעולם לא הבטיח לשאת אותה לאישה, והיא זו אשר גזלה ממנו - ומגברים נוספים - את כספם.
בתגובה למסמכים בחתימתו של ארנון שהציגה שחר, ובהם התחייב לשאתה לאישה ולרכוש ביטוח חיים בו תהיה המוטבת, טען ארנון, כי הם נחתמו תחת לחץ, לאחר ששחר איימה לספר לאשתו על הקשר ביניהם.
השופטת אושרי פרוסט-פרנקל קבעה: "מעדויות עדי התביעה, אשר לא נסתרו והיו אמינות, ברורות וחד-משמעיות, עולה, כי הנתבע התנהג אל התובעת כאשתו, הציג אותה כאשתו, דאג לכל מחסורה ומחסור ילדיה ומשך אותה בכחש וברמייה, בטענה שהליכי הגירושין בינו לבין אשתו מתמשכים".
שחר הציגה תמלילים של שיחות טלפון בינה לבין ארנון, בהם חזר האחרון והביע את אהבתו כלפיה והבטיח לשאתה לאישה. ארנון טען בעדותו, כי שיקר באותן שיחות, וכדברי פסק הדין:
"מעדותו עולה, כי הוא כלל לא התכוון להבטחות הרבות והמאלפות, שהבטיח לתובעת בלשון חלקלקה, משכנעת ומאלפת. לדבריו, כל מה שאמר לתובעת בשיחות הטלפון המוקלטות, כל ההבטחות לחיים משותפים, לאהבת אמת, למסירות אין קץ, לילדים משותפים, לשאתה לאישה, להיותה אהבת חייו והאישה המדהימה מכל, לשכנעה להתגרש מבעלה, היו מילים סתמיות, רק כדי לרצותה, כדי שלא תריב עימו ולא תטלפן לביתו, כיוון שהיא שלטה בו".
פרוסט-פרנקל קובעת בנוגע לארנון: "התנהלותו של הנתבע במהלך הדיונים הייתה לא אמינה. עדותו הייתה רצופת סתירות, מהוססת, חסרת היגיון ומתחמקת. לחלק גדול מהשאלות לא השיב אלא לאחר היסוס רב ושאלות חוזרות, לחלקן האחר לא השיב כלל". היא גם מציינת, כי הוא התחמק שוב ושוב מלהגיע לדיונים, בטענות שונות ומשונות.
פסק הדין מסכם: "הנתבע הפר את הבטחת הנישואין, שיקר והונה את התובעת מתחילת מערכת היחסים שלהם, הציג בפניה מצג, לפיו הוא אוהב אותה אהבת אמת, רוצה לבלות עמה את חייו, לקשור את גורלו בגורלה, להתגרש מאשתו ולהקים עמה בית ומשפחה. להבטחות אלה לא היה כל בסיס ועל-פי עדותו הוא עשה זאת במרמה, מתוך מודעות מלאה לתרמית זו".
השופטת פרוסט-פרנקל חייבה את ארנון לשלם לשחר 790 אלף שקל לפי הפירוט הבא:
* 40 אלף שקל בגין הפרת הבטחת הנישואין.
* 50 אלף שקל בגין חוסר תום הלב שבהבטחותיו.
* 100 אלף שקל כפי שהתחייב בנוגע לרכישת ביטוח חיים.
* 600 אלף שקל תמורת דירה שהבטיח להעניק לה.
תגובות
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה - תהיו הראשונים להגיב על הכתבה