הפקעת מגרש לצרכי חנייה אינה בהכרח מזכה בפיצוי

בית המשפט לעניינים מקומיים בראשון-לציון קבע בשבוע שעבר (יום ה', 12.6.03), כי הפקעת מגרש ריק לצרכי חנייה אינה מקימה בהכרח זכות פיצוי לבעל המגרש.

בחודש ינואר השנה החליטה מועצת עיריית ראשון-לציון על תפיסת מגרש פרטי לצורך הפיכתו למגרש חנייה ציבורי. המגרש, המצוי באזור התעשייה הישן, שהפך לאזור בילויים שנתגלעה בו מצוקת חנייה קשה, היה ועודנו ריק בחלקו ולא נעשה בו כל שימוש.

החלטה זו נתקבלה בהתאם לחוק המגרשים הריקים, המאפשר לרשות מקומית לצוות על שימוש זמני במגרש כמגרש חנייה ציבורי, אם הוא ריק ואין עליו בנייה למעט גדר, הוא דרוש לציבור למטרת חנייה, והוא אינו משמש בפועל למטרה כלשהי על-פי תוכנית בת-תוקף או היתר שהוצא כדין. החוק אף מאפשר לרשות לצוות כי במגרש הריק יתבצעו עבודות גינון.

בעלת המגרש, חברת 'נמר בע"מ', עררה על ההחלטה לבית המשפט לעניינים מקומיים. עיקר טענותיה, שהובאו באמצעות עו"ד רם שמגר, היו כי הצו שהוצא מנוגד לתכלית החוק, שהינה שמירה על איכות הסביבה, באשר המגרש אינו מהווה מטרד או מפגע סביבתי, וכן שהצו פוגע בזכותה הקניינית, המעוגנת בחוק יסוד: 'כבוד האדם וחירותו', וזאת לאור תוכניותיה לנצל את המגרש כלכלית, באופן שיביא רווחים לבעליו.

העירייה השיבה, באמצעות עו"ד רועי בר, כי החוק מאפשר לה להפקיע מגרש לצרכי חנייה, ללא קשר אם המגרש מהווה מפגע סביבתי או שיש בו בכדי לגרום למפגע סביבתי. כמו-כן, אין ההפקעה פוגעת בזכות הקניינית של 'נמר', מאחר והחוק אינו מקנה לעירייה כל בעלות במגרש, והוא אף תוחם את פרק הזמן בו היא רשאית להשתמש במגרש לחמש שנים.

בית המשפט הסיק מדברי ההסבר לחוק, כי לחוק שתי תכליות שונות: האחת, תכלית לשימור איכות הסביבה, אולם תכלית זו עניינה לציווי פעולות הגינון בלבד. תכליתו השנייה של החוק היא הקטנת מצוקת החנייה באזורים צפופי אוכלוסין.

השופט אהרון גולדס ציין, כי הגם שחוק המגרשים הריקים פוגע בקניין, הרי שסעיף שמירת הדינים שבחוק יסוד כבוד האדם, מונע את בחינת תוקפו של החוק בתנאי פיסקת ההגבלה, ובית המשפט יוכל אך לפרשו לאור הוראות חוק היסוד.

השופט גולדס קבע, כי על מנת להחיל את צו ההפקעה למטרת חנייה, צריכים להתקיים שני תנאים: האחד -ההפקעה נעשית הן לטובת הכלל והן לטובת הפרט. השני - מדובר בנסיבות בהן מוחזק בעל המגרש כי הוא מסכים או אדיש להוצאת הצו.

בענייננו, קבע השופט גולדס, אין ספק כי ההפקעה נעשית לטובת הכלל, ומאחר והבעלים אינו עושה בו כל שימוש, "מדוע שבעל המגרש יסרב להופכו לגינה פורחת או למגרש חנייה. עצם הפיכתו לכזה מהווה רווח (במובן מסוים) לבעלים ולכל הפחות אינה פוגעת בו כלכלית".

עוד נקבע, כי 'נמר' לא הוכיחה שעשתה כל מעשה המעיד על כוונות שהיו לה, לטענתה, לנצל את המגרש למטרה כזו או אחרת, ואף נראה כי היתה אדישה להוצאת הצו, באשר לא הראתה כל "סירוב כן ואמיתי... הנובע מסיבה כלשהי ולא בגלל שבעל הקרקע אינו חפץ שישתמשו בקרקע שלו".

באשר לדרישת 'נמר' לפיצוי, קבע גולדס כי הגם ש"עיקרון יסוד הוא, שאין הפקעה בלא שיבוא פיצוי תחתיה, אלא אם אמר המחוקק מפורשות אחרת", הרי שעיקרון זה חל מקום בו מופקעת זכות הבעלות, ולא זכות השימוש, כמו בענייננו.

בבוחנו את שאלת הפיצוי לפי חוק המגרשים הריקים, סקר גולדס את גישת המשפט העברי, ממנה עולה כי בסיטואציה של "זה נהנה וזה לא חסר", לא קמה חובת פיצוי.

מכל מקום, קבע השופט גולדס, הסיטואציה שלפנינו היא בבחינת "זה נהנה ואף זה נהנה", מאחר והרשות המפקיעה נושאת בתשלומי המיסים של המגרש, והיא נחשבת כמחזיק לעניין כל דין המטיל חובה או אחריות על מחזיק, ולפיכך ודאי כי אין מקום לקבוע פיצוי ל'נמר'.