בית המשפט המחוזי בנצרת, בראשות הנשיא יהודה אברמוביץ' והשופטים ממן וגלפז, חייב היום את המדינה לשלם לעמוס ברנס שהואשם ברצח רחל הלר, פיצוי בסך 1,200,000 ש"ח ועוד 200 אלף ש"ח הוצאות משפט. ברנס זוכה לאחרונה לאחר מאבק ממושך שנמשך שנים רבות, לא לפני שריצה בשל כך 8 שנות מאסר.
הפרקליטות ציינה בעקבות פסק הדין, כי כעולה מההחלטה - בית המשפט נתן משקל לכל טענותיה, ולא פסק לברנס את הסכום שדרש - 4.2 מיליון ש"ח.
השאלה שעמדה במחלוקת בפני בית המשפט היתה, האם עצם ביטול ההרשעה של ברנס, מזכה אותו בפיצויים, בלי לבחון את פסק הדין לגופו של עניין.
בית המשפט השיב בשלילה לשאלה זו, וקבע כי סמכות הפיצוי הקבועה בחוק היא סמכות רשות, המקנה שיקול דעת לבית המשפט, השוקל בין היתר את אופי ההליך המשפטי ואת נסיבותיו האינדיבידואליות של הנאשם.
השופטים קבעו כי ברנס תמיד ייזכר בציבור כמי שרצח את רחל הלר, המתנתו למשפט החוזר נמשכה כמעט 3 עשורים והוא חולה כעת במחלת הסרטן וזקוק לטיפולים רפואיים ממושכים.
לפיכך, קבעו השופטים, "בשקלול כלל הנסיבות, מן הראוי לפסוק לברנס פיצויים, אך לא מצאנו סיבה להגדילם פי ארבעה ממה שמגיע על-פי תקנות הפיצויים. בקבענו את סכום הפיצוי שיווינו לנגד עיניינו את סכומי המקסימום לפי תקנות הפיצויים, אם כי כאמור, איננו כבולים בהם. סברנו כי מן הראוי להוסיף 50% על הסכומים שלפי התקנות".
גורמים בפרקליטות הופתעו למשמע סכום הפיצוי הגבוה שנפסק, לדבריהם, ביחס להליך שנסתיים בזיכוי טכני, בלא שנשמעו ראיות לגופו של עניין.
מאבק עיקש וממושך של 29 שנים בא לקיצו
כזכור, בשנת 1974 נרצחה החיילת בת ה-19 רחל הלר, וגופתה העירומה נמצאה בחולות קיסריה, כשעליה סימני התעללות קשים. פרשת הרצח זעזעה את המדינה, והמשטרה הקימה שני צוותי חקירה לאיתור הרוצח, שכיוון החקירה של שניהם הורה על יורם ביכונסקי, חברה לחיים של הלר, כחשוד העיקרי.
כיומיים לאחר הרצח, בא עמוס ברנס מיוזמתו לתחנת המשטרה, וטען כי הוא מכיר את הבחורה והוא יעשה הכל כדי לתפוס את הרוצח. המשטרה עצרה את עמוס ברנס ושחררה אותו כעבור זמן מה, לאחר שלא נמצאו ראיות הקושרות אותו לרצח.
כחצי שנה לאחר הרצח, ובעקבות הלחץ הציבורי שהיה אז, והביקורת הציבורית שהוטחה בחוקרים, שלא הצליחו לפענח את המקרה, הביאו להקמת צוות חקירה שלישי, שזימן את ברנס לחקירה מחודשת, ובתום ימים ארוכים של חקירה מתישה, חתם ברנס על הודאה ברצח ושחזר את המעשה.
בשנת 1976 הובא ברנס למשפט ונידון למאסר עולם. במהלך כל המשפט, טען ברנס כי הוא חף מפשע והחוקרים היכו אותו והפעילו עליו לחץ פסיכולוגי, דבר שהביא אותו, ברגע של חולשה פיסית ונפשית, לחתום על ההודאה ולשחזר את המעשה, בתקווה שלאחר מכן יוכיח את חפותו בבית המשפט.
ערעורו לבית המשפט העליון וכן בקשות שונות שהגיש לקיום משפט חוזר – נדחו.
במהלך השנים בהן שהה ברנס בכלא, המשיך לטעון כי נגרם לו עיוות דין, ואף כתב מכתבים לשופטים שגזרו את דינו, ובהם השופט חיים כהן. כהן פנה לנשיא המדינה בבקשה שיחון את ברנס, אולם ברנס עצמו סירב לחנינה, שלא תסיר את הכתם שדבק בו, ודרש זיכוי מוחלט.
לאחר מסע שכנועים, נאות ברנס לקבל את החנינה, ובשנת 83' קצב נשיא המדינה את עונשו ל-12 שנות מאסר. לאחר שריצה כ-8 מהן, שוחרר ברנס כאסיר ברישיון.
במשך השנים, קמו לברנס סניגורים רבים, חלקם אף אנשי משטרה שהיו חברים בצוותי החקירה של הרצח, שהעידו על נהלים שונים שנעשו באופן לא תקין, דבר שהגביר את החשש שנגרם לברנס עיוות דין.
בחודש ספטמבר 2002 נתקבלה דרישתו של ברנס לקיום משפט חוזר, והשופטת דליה דורנר, בפסק-דין אמיץ, ביטלה את הרשעתו, וקבעה כי "השקרים והפגמים שנחשפו במשפטו של ברנס אינם בבחינת מעידה או שקר נקודתי של עד זה או אחר. הם מעוררים חשש ממשי כי עודף רצון של המשטרה והתביעה "לסגור" את פרשת הרצחה של רחל הלר גרם להם לא פעם, וגם לא פעמיים, להימנע מלדבוק באופן מלא באמת".
עם זאת, מאחר ומפסק הדין לא היה ברור האם מדובר בזיכוי מוחלט, או בביטול הרשעה גרידא, פנה ברנס לבית המשפט המחוזי בנצרת, שבדצמבר האחרון החליט, בדעת רוב, כי מדובר בזיכוי.
הפרקליטות פירשה את פסק הדין כ"זיכוי אילם" ופורמלי, שנקבע ללא שמיעת הראיות לגופו של עניין, ובית המשפט קבע בהחלטתו שאין באפשרותו לקבוע אם ברנס עשה את המעשים המיוחסים לו.
עתה, כאמור, באה לסיומה אחת הפרשות המסעירות והשערורייתיות ביותר בתולדות המדינה.
תגובות
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה - תהיו הראשונים להגיב על הכתבה