הצ"ח: להאריך ההתיישנות בתביעות בגין עבירות מין

הצעת חוק מיום 18.10.10 של הח"כים אורית זוארץ, אורלי לוי-אבקסיס, שלי יחימוביץ' וזבולון אורלב מציעה להאריך את ההתיישנות האזרחית על תביעות בגין עבירות מין, משבע לעשר שנים. לדברי מציעי החוק, "הצעה זו מבקשת להשוות את ההתיישנות האזרחית לזו הפלילית בעבירות המין כדי לאפשר לנפגע העבירה לבחור את ההליך המשפטי בו יוכל לקבל מענה משפטי הולם לפגיעה שחווה".

מציעי החוק מסבירים מדוע מצבם הייחודי של נפגעי עבירות מין מצדיק את הארכת תקופת ההתיישנות:

"בהגשת תביעה בשל פגיעה מינית, בשונה מתביעות בשל עוולות אחרות, קיימים קשיים אובייקטיבים המקשים על הגשת התביעה תוך פרק זמן של 7 שנים. אין מדובר בקורבן הישן על זכויותיו אלא קורבן המתמודד עם מנגנון הבשלה מורכב, בעל מספר שלבים שעליו לעבור בטרם יוכל לפנות אל בית המשפט בבקשו פיצוי על העוול האדיר שנגרם לו.

תקיפה מינית מערערת הנחות יסוד בסיסיות לגבי ביטחון אישי, גורמת לחוויה משפילה ומבישה של פלישה אל ה'אני', אל המקום האינטימי ביותר וחילולו. להבדיל מטראומות אחרות הקשורות במלחמה או באסון טבע, אשר בהם יש לנפגעים לכידות קבוצתית, תמיכה הדדית ואהדה ציבורית, תקיפה מינית נחווית בבדידות קשה ותוך תחושת נטישה חברתית ועל כן היא טראומתית במיוחד (פרופ' אלי זומר).

רוב הנפגעות והנפגעים מתקיפה מינית מגיבים בתסמינים של היזכרויות פולשניות חוזרות ונשנות של הפגיעה המינית ומצוקה נפשית עזה בתגובה לכל מה שעלול להזכיר או מסמל את הפגיעה או את התוקף. לפיכך, נוצרת תגובה רגשית של קהיון ומאמץ להימנע ממצבים, פעילויות, מחשבות ורגשות הקשורים בתקיפה המינית. בנוסף מתקיים אובדן עניין בפעילויות רגילות תוך פיתוח התנהגויות של הימנעות וחרדתיות (הנ"ל).

לכן כאשר מתקיים הנפגע או הנפגעת מתמודדים עם תופעותיה של התגובה הפוסט טראומטית, האפשרות שלו או שלה להתגייס לצורך הגשת תביעה נזיקית היא קלושה ואין בכוחותיהם לממש את זכויותיהם הבסיסיות ולהיפרע מהתוקף".

"חושפים הפגיעה לאחר שנים רבות"

צילום: [צילום אילוסטרציה: משטרת ישראל]

עוד מציינים מציעי החוק בדברי ההסבר, כי בנסיבות המיוחדות של קורבנות עבירות המין, אשר אינם מסוגלים להתמודד עם הפגיעה אלא לאחר שנים רבות, לא יכול להיווצר מצב של הרתעת יתר:

"נפגעות ונפגעי עבירות מין רבים, חושפים לראשונה את דבר הפגיעה שנים רבות אחרי שאירעה, בשל תחושת אשמה, בושה וחשש מהאשמה חברתית, מדובר בתחושות אופייניות וייחודיות לנפגעי עבירות מין. על כן, במישור הנזיקי, לא מדובר בעיכוב בהגשת התביעה אלא מנגנון ייחודי שפועל על נפגעי עבירות מין ומונע הגשת תביעה. בניגוד למצב הדברים ב"תביעה רגילה", כאשר ככל שהפגיעה והנזק שנגרם חמורים יותר, כך סביר שימהר התובע להגיש תביעה, הרי שבענייננו, ככל שהפגיעה קשה יותר, כך ייקח זמן רב יותר עד שיוכלו הנפגעים לעמוד מול תוקפיהם ולתובעם, אם בכלל. בהקשר זה, נזכיר, כי הקושי אינו מתמצה בעצם חשיפת הפגיעה אלא ביכולת לגייס את המשאבים הנפשיים והתפקודיים הדרושים לצורך הגשת התביעה הנזיקית.

בהארכת ההתיישנות בשל תביעה בשל פגיעה מינית, לא יכולה להיות הרתעת יתר או התנהגות שרווח חברתי שלילי בצידה, לחברה אין אינטרס להעניק לפוגע שקט נפשי ויש לקוות כי חשיפה ממושכת תוביל אף להרתעה אפקטיבית יותר. יש להיזהר מלסגור את דלתות בית המשפט בפני אדם הטוען לזכות, בייחוד כאשר האדם שנפגע, קורבן התקיפה המינית, ממשיך וסובל גם בהווה. ישנו אינטרס חברתי מובהק לאפשר לנפגעי עבירות המין לתבוע את תוקפיהן ולהיפרע מהם באופן אישי, על-מנת להעביר את האחריות לשיקומם אל המעוול, עבריין המין, ולא להפיל את כל הנטל על כתפי הציבור. בנוסף יש לאפשר לנפגעי העבירה להשיג להם צדק אישי, בהליך משפטי העשוי לעזור להחלמתם, להשבת השליטה שנגזלה בתקיפה המינית עצמה לחייהם וקבלת פיצוי על נזקיהם".

עוד מציינים מציעי החוק בדברי ההסבר שלהם, את השיעור הקטן של פונים למרכזי הסיוע אשר מגישים בסופו של יום תלונה למשטרה: מדובר אך ורק בכ-20%-30% מן הפונים.