למה עזב קובי מימון את הארץ ומה הקשר לשוק האפור?

כשקובי מימון הודיע בראשית מאי השנה על עזיבתו את ישראל ועל התפטרותו מתפקידיו השונים בקבוצת אקויטל, קבוצה השווה מיליארדים לא מעטים ובין היתר שותפה בקידוח תמר באמצעות ישראמקו שבשליטתה, היה ההסבר שמסרה הקבוצה לבורסה לקוני למדי: מימון, הוסבר, מתכוון "להקדיש את מרב זמנו בתקופה הקרובה לפיתוח עסקים בחו"ל".

בעדות שמסר השבוע בבית המשפט המחוזי בתל אביב חברו הטוב חיים צוף, בעל השליטה הפורמלי בקבוצה, הוא טען כי בין הקבוצה למימון "נחתם הסכם ייעוץ, שבמסגרתו הוא יפעל לבניית בתי-מלון בברלין בבניינים של הקבוצה. זה חלק קטן וזניח מהפעילות העסקית שהוא הולך לעשות שם עבור החברה".

השטח, מנגד, רוחש ספקולציות על סיבות אחרות לעזיבה. בכל זאת, קשה להתעלם מכך שהיא מגיעה בשיאה של תקופה סוערת במיוחד עבור הטייקון המסתורי: בינו לבין שותפו לשעבר יובל רן פרץ סכסוך חריף, שבמסגרתו טען רן כי מימון נוהג להשתמש באנשי-קש ולבצע עסקות בעלי עניין פסולות; צוף חויב בפסק דין להעביר את מניותיו בקבוצה למפרקי קווי אשראי וערער; בפברואר נחשף ב"גלובס" כי מס הכנסה פתח בביקורת על תשלומי המס של מימון ושל צוף, וזמן קצר אחר כך הוא נדרש להגיש הצהרת הון; ויום לאחר ההודעה על עזיבתו לבורסה טען העיתונאי יואב יצחק באתר מחלקה ראשונה כי הסיבה למהלך היא חששו של מימון מחקירה סמויה שמנהלות נגדו רשות המיסים, המשטרה, הרשות להלבנת הון ורשות ניירות ערך, בחשד להלבנת הון בהיקף של מאות מיליוני שקלים.

לדבר קיומה של חקירה פלילית לא ניתן אישור רשמי, וגם תחזיתו של יצחק כי חקירה גלויה תיפתח "בזמן הקרוב ביותר" טרם התממשה. מימון עצמו הצהיר כי "למיטב ידיעתי אין ממש בפרסומים". עדות שנמסרה בבית המשפט זמן קצר לפני שמימון בישר על עזיבתו, ומתפרסמת כאן לראשונה, מלמדת כי ייתכן שמימון חשד עוד לפני הפרסום בתקשורת כי מתקיימת נגדו חקירה.

העד הוא נסים דג'לדטי, איש השוק האפור. ב-2005 הוא קיים מגעים עסקיים שונים עם מימון ועם מנכ"ל ישראמקו דאז יוסי לוי, לאחר שהציג את עצמו כנציג ענקית הגז הרוסית גזפרום בישראל. הרומן בין הצדדים הסתיים בתביעה ובתלונה למשטרה שהגישה ישראמקו בטענה שגנב ממנה כספים.

בתחקיר G על-אודות דג'לדטי, לפני כשנה נחשף כי המשטרה המליצה להעמידו לדין, אולם באופן תמוה התיק שוכב בפרקליטות למעלה מ-3 שנים. "מה שקורה בפרקליטות לא ייאמן", צוטט בתחקיר מקורב לישראמקו, "הכול קליר קאט, ישראמקו הביאה למשטרה את כל המסמכים והראתה שחור על-גבי לבן איך נסים גנב כסף, ושנים שאין החלטה".

בפברואר הוגש סוף-סוף כתב אישום. במארס, בעדות שמסר במסגרת תביעה אזרחית שהגישה נגדו ישראמקו, ניפק דג'לדטי בעצמו הסבר מעניין להשתהות התמוהה: "הפרקליטות ניסתה, מה שנקרא, במשך 5 חודשים, לחתום אתי הסכם עד מדינה לגבי חקירות שהם עורכים בכל קבוצת ישראמקו. סירבתי".

בפרקליטות מכחישים בתגובה כי קיים קשר בין העיכוב שחל בתיק לבין מגעים עם דג'לדטי בעניין מסירת עדות נגד ישראמקו.

מימון אינו רשום כבעל מניות בחברות השייכות לקבוצת אקויטל, והוא מכחיש שנים טענות כי למרות זאת הוא בעל השליטה האמיתי בהן, בעוד שצוף הוא רק איש-קש. דג'לדטי טען בעדותו כי "מימון הוצג כבעלים של כל קבוצת ישראמקו ושות'".

את טענותיו של דג'לדטי, חשוב להדגיש, יש לקחת ביותר ממשנה זהירות: בתי משפט פסקו לא אחת כי עדויות שמסר לא היו מהימנות, וגם התיק הנ"ל הסתיים לפני כחודשיים בקבלת התביעה נגדו ובקביעה של השופטת כי הוא גנב את כספי ישראמקו ומסר גירסה "מנוקבת ומחוררת". מעניין, אגב, לציין כי גם פסק הדין מתאר את מימון כ"בעלים של ישראמקו".

בלי הסכמים כתובים

במסגרת סכסוך אחר בין דג'לדטי לישראמקו, הממתין בימים אלה לפסק דין, העלה דג'לדטי טענות שיכולות לסקרן את רשויות האכיפה, אם יימצא להן ביסוס.

מדובר בתביעה שהגישה אשתקד חברת בלו פוינט שבבעלות דג'לדטי נגד ישראמקו, מימון ולוי, בטענה שרקמו נגדה "קנוניה חובקת עולם" וגזלו ממנה דמי ייזום ותיווך שלהם הייתה זכאית בעסקה לרכישת זכויות בשדה קידוחי נפט בטקסס.

העסקה שבמחלוקת התגלגלה בקיץ 2005, במקביל לאירועים שבגינם טענה ישראמקו כי דג'לדטי גנב ממנה כספים. בתצהיר שהגיש הוא טען כי היא הייתה אחת מכמה עסקות שאותן הציע ללוי ולמימון. בין השאר, הצהיר, הוא הציע למימון למכור את אחזקותיו בישראמקו לקבוצת רכישה שיגבש.

בפגישה בביתו בכפר-שמריהו הביע מימון נכונות, ודג'לדטי יצר קשר עם גורמים אחדים שהתעניינו. בתצהיר נטען כי העסקה "כשלה מטעמים שונים, בין היתר, ובעיקר, לאור דרישותיו של מימון לקבל כספים במזומן, באופן אישי ומחוץ למסגרת העסקה".

מימון דחה את הדברים בתצהיר נגדי, וטען כי זוהי "השמצה פרועה, זדונית וכוזבת, ומדובר בפרסום לשון הרע, פשוטו כמשמעו. אני מעולם לא דרשתי מדג'לדטי שישולם לי כסף 'שחור'. הסכמתי לקבל הצעה מדג'לדטי כדי לשקול אותה, אך לא התקבלה כל הצעה, לא נוהל איתו משא-ומתן, וממילא לא הייתה כאן 'עסקה' שתיכשל, מסיבה כלשהי".

בסכסוכיהם המשפטיים חלוקים הצדדים כמעט בכל פרט (דג'לדטי, למשל, טען כי נפגש עם מימון "עשרות פעמים", ואילו מימון טען כי מדובר בפעמיים בלבד). אולם על דבר אחד, שמלמד על סגנונו העסקי של מימון, דווקא יש הסכמה: מימון אינו רואה בהסכמים כתובים משהו הכרחי.

"כל ההסכמים בנושא עלות הביטוח היו בעל-פה", העיד יוסי לוי בפרשת גניבת הכספים. "שום דבר שקובי מימון עושה לא נעשה במסמכים", העיד דג'לדטי, וטען: "הוא מחזיק בבעלויות בחברות חובקות-עולם על סמך מילה של אנשים אחרים".