נפלו על הראש: על קלאודיו ראניירי

בקיץ 1988 הוא מונה למאמן קליארי, מועדון זניח מסרייה C1, המקבילה לליגה א' אצלנו. במאי 1991 קרה הנס שאף אחד לא ציפה לו, כאשר העלה אותה לסרייה A, תוך שלוש עונות בלבד. 19 שנים עברו והאיש עמד על הקווים באיצטדיון סאנט'לייה, שבו עשה לעצמו שם, וראה את רומא שלו מובסת 5:1 על ידי אותה קליארי. מעליב משהו. עם המשחק הזה אפשר לסכם את הקריירה של קלאודיו ראניירי, האיש שהישגיו הגדולים הם גביע איטלקי עם פיורנטינה וספרדי עם ולנסיה. פרט לרגעי האושר הנ"ל, הוא ידע רק כישלונות ואכזבות.

מ-1999 ועד היום ממשיך ראניירי לקבל קרדיט במועדונים הגדולים ביבשת, לאכזב ולעבור לחוזה השמן הבא. לעוד קבוצה שבסופו של דבר תשלם את המחיר. בינתיים ברומא מרגישים על בשרם את עבודתו של הלוזר האיטלקי הכי גדול בעשור החולף. הניצחון האחרון של הזאבים היה אי שם בחודש מאי, מאז יש להם ארבעה הפסדים ושתי תוצאות תיקו. שיא שלילי, אפילו בקנה המידה של קלאודיו.

• רוצה לראות את התוצאות והטבלה של האיטלקית? לחצו כאן

הבולט ברשימת הקניות שלו היה אדריאנו, החלוץ שנזרק מאינטר בגלל בעיות משמעת, איחר לאימון הפתיחה ועדיין לא שיחק פעם אחת. המאמן אומר שהוא פצוע, העיתונאים אומרים שזה סיפור מביך. אחרי ה-2:1 לברשיה והירידה מתחת לקו האדום, מדברים בתקשורת על סוף העידן הקצר שלו ומינוי מרצ'לו ליפי כמחליפו. נשמע הגיוני. כשהמהלך הזה ייצא לפועל, הוא יחזור לביתו, יישב ליד הטלפון ויחכה לפראייר הבא שיחפש עזרה. ההתחלה תהיה סבירה, אך ההמשך יהיה, כמו כל הקריירה של ראניירי, כישלון חרוץ.

שלא יהיו טעויות, מדובר באיש סימפטי, הבעיה שלו היא עם השחקנים. מי שהיה המוטיבטור הכי גדול בכדורגל של שנות ה-90', איבד את יחסי האנוש. וכאשר התכונה הזו התפוגגה, לא נשאר לו דבר. אין לו שיטת משחק ברורה, הוא מביא שחקני רכש נוראיים, דוגל במשחק אפור וסומך על כך שתמיד יהיה לו יהלום בהרכב. אחד כזה שיעשה אותו גדול, כמו באטיסטוטה בפירנצה. בעונה שעברה הוא לקח את רומא במחזור השלישי של הליגה, אחרי שני הפסדים, ולא היה רחוק מאליפות. "לא היה רחוק"... במשפט הזה טמונים הישגיו.

כששואלים את האיטלקי הממוצע על ראניירי, התשובה תהיה כי הוא מקולל. מאז שעזב את ולנסיה ב-1999, הוא הרס כל מועדון שבו דרך. זה התחיל באתלטיקו מדריד, איתה נאבק בתחתית והתפטר לאחר שגילה כי אם לא יעשה זאת, חסוס חיל יזרז את התהליך. כולנו זוכרים את עונתו הראשונה בצ'לסי. הוא הביא שמות גדולים כמו פרנק למפארד, עמנואל פטי, וויליאם גאלאס ובודווין זנדן. זה הסתיים בהדחה מפתיעה מגביע אופ"א להפועל תל אביב של דרור קשטן, והמשיך ביכולת לא משכנעת על הדשא האנגלי. עיתוני הממלכה העלו את השאלה: "קלאודיו, מה לכל הרוחות אתה אומר להם באימונים?".

השמות הנוצצים פשוט לא תיפקדו בסטמפורד ברידג'. בעוד שבאותה עונה הגיע רפא בניטס כמחליפו של ראניירי לוולנסיה ולקח אליפות היסטורית עם סגל השחקנים שהיו שם גם תחת הדרכתו של האיטלקי. למרות הכל, בלונדון נתנו קרדיט ניתן לאיש החביב, שהוביל את הבלוז עד מאי 2004. רומן אברמוביץ' רכש את צ'לסי, הודיע לראניירי שהוא נפרד ממנו והביא את ז'וזה מוריניו במקומו. מבחינת האיטלקי, הגעתו של מאמן פורטו על חשבונו הייתה הדבר הכי גרוע שקרה לקריירה שלו. והשניים עוד נפגשו בהמשך.

ולנסיה נפרדה מבניטס ומינתה את ראניירי כמחליפו לקדנציה שניה במועדון. קלאודיו החליט לבנות את "איטליה הקטנה" והביא את מרקו די ואיו, סטפנו פיורה, ברנרדו קוראדי ואמיליאנו מורטי מהסרייה A. כנראה שההחתמות סחררו את האיש, ששכח מקיומו של פאבלו איימאר בסגל. אחרי פתיחת עונה לא רעה, הגיעו ההפסדים המביכים במסטאייה, הביקורות מהתקשורת והאוהדים על אי הכללת הארגנטיני בהרכב, ובהנהלה התחילו לתהות אם עשו את הדבר הנכון. חצי שנה עברה וראניירי נקרא למשרדי המועדון, שם התבשר לו כי הוא עולה על הטיסה הקרובה לאיטליה ולא חוזר. אל תרחמו עליו כל כך מהר, בעקבות התרת החוזה השמן יצא האיש עם פיצויים בשווי של 3 מיליוני יורו. בינתיים, ז'וזה מוריניו זכה עם צ'לסי באליפות אנגליה, ושלח עקיצה: "אני לא מבין איך המועדון הזה לא הגיע להישגים, ראניירי עשה עבודה מזעזעת".

שנתיים הוא ישב בבית וחיכה לטלפון. בפברואר 2007 הגיעה שיחה מפארמה. ראניירי לקח את הג'וב והצליח להשאיר את המועדון בליגה הבכירה. באנגליה כבר התחילו לדבר עליו, אבל יובנטוס, שחזרה לסרייה A, הנחיתה אותו בטורינו עם משימה ברורה: אליפות בתוך שלוש שנים. העונה הראשונה הייתה מוצלחת. הגברת הזקנה סיימה במקום השלישי עם ההתקפה הטובה בליגה. אלא שאז התחיל המנחוס הפורטוגלי לרדוף אותו.

מוריניו הגיע לאינטר, והתחיל להלהיט את הרוחות: "אני סופר רק את מילאן ורומא. יובה? ראניירי שם, אז אני לא דואג". בהתחלה הוא שתק, כהרגלו. כשנשאל על העקיצות הבלתי פוסקות מצד יריבו, העדיף דון קלאודיו לחייך בג'נטלמניות: "אני מתעסק רק במועדון שלי". עבר חודש וראניירי סיפר לתקשורת על החלום שלו: "אני רוצה להיות מאמן איטליה אחרי מרצ'לו ליפי". מוריניו שמע, וצחק: "חשבתי שמנסים לשקם את הכדורגל שלכם מפרשת השחיתות, כנראה שטעיתי".

תוך חודשיים העצבים דיברו. סבסטיאן ג'יובינקו לא קיבל הזדמנות מהאיטלקי, דבר שהיווה סיבה למסיבה עבור מוריניו, שהסביר מדוע הכישרון הצעיר לא משחק: "אין ביובה מאמן, הוותיקים מחליטים על ההרכב הפותח". הפעם ראניירי לא שתק: "כשאקח ממנו את האליפות בסוף העונה הוא ידבר אחרת". שני מחזורים לסיום הסרייה A, כשאינטר כבר הבטיחה את הסקודטו ויובה הייתה אחרי חודש בלי ניצחון, קיבל ראניירי מכתב פיטורים. אלסנדרו דל פיירו סיכם את השנתיים של המאמן בטורינו: "אף אחד לא הבין מה קלאודיו רצה שנעשה על המגרש, אני לא בטוח שהוא בעצמו ידע".

ברומא אכלו את הפיתיון ולא למדו מהטעויות של הקולגות. בבירה העדיפו לפטר את לוצ'יאנו ספלאטי, יקיר האוהדים, בגלל סכסוך פנימי ולהמר על ראניירי. היום משלמים שם מחיר כבד, כאשר בנוסף לחובות שקועים שם במחשבות על סכום הפיצוי, בהנחה שיעזיבו אותו בקרוב. הג'יאלורוסי סובלים כיום מפתיחת העונה הגרועה ביותר שלהם מאז עונת 1974/5, ונראה שגם השנה הזו תסתיים שם בלי התואר. בסוף אוקטובר יחגוג ראניירי את יום הולדתו ה-59, ו-22 שנות אימון. בכל הזמן הזה, הוא עדיין לא יודע מהי ההרגשה להיות אלוף.