העליון: הגמלה תישלל מהאשה החוקית לטובת הידועה בציבור

בית המשפט העליון, בהרכב בראשות השופטים אשר גרוניס, סלים ג'ובראן ויורם דנצינגר, קיבל (יום ב', 9.8.10) את זכאותה של ידועה בציבור לגימלאות שארים במלואם, במקום לאשתו.

בהחלטתו, הפך בית המשפט העליון את ההחלטה שקיבלה השופטת ברכה בר זיו מבית המשפט המחוזי בחיפה, אשר בינואר 2007 חילקה את הגימלה לשני חלקים שווים בין הידועה בציבור לבין אישתו במועד פטירתו של המנוח.

כאמור, המקרה עסק במנוח אשר נישא לעמליה אריאל בשנת 1950. בשלהי שנות ה-80' עלו נישואיהם על שרטון, אולם בני הזוג לא התגרשו ועמליה נותרה אישתו החוקית של המנוח עד סוף ימיו. המנוח הכיר את רחל יזרעלי והחל להתגורר עמה במגורים משותפים החל משנת 1988, כפי שעולה מהצהרתו לקרן הגמלאות של חברי אגד. המנוח היה חבר בקרן שהיא קופת גמל לקצבה המבטחת את חברי אגד בביטוח פנסיוני. במאי 1976 פרש המנוח לגמלאות וקיבל מהקרן קצבת זיקנה, והוא נפטר באפריל 2003. בעת פטירתו כאמור נותרה עמליה אישתו החוקית, אולם רחל הייתה ידועתו בציבור.

ב-2002 הצהיר המנוח בפני קרן הגמלאות של אגד, במסגרת טופס "בקשה להכרה בידועה בציבור" כי רחל היא ידועתו בציבור וכי הוא מתגורר עימה במגורים משותפים. בתחילת 2003 אישר מנכ"ל הקרן כי הקרן קיבלה את בקשתו של המנוח וכי האחרון מתבקש לאשר בחתימת ידו את נכונות ההצהרה, וכך עשה המנוח, אולם כאמור הוא נפטר באותה שנה, בטרם חלפו שלוש שנים מאז הודיע לקרן כי הוא מבקש להכיר ברחל כידועתו בציבור הזכאית לקצבת שארים כאילו הייתה אישתו החוקית.

לאחר פטירתו של המנוח עתרה הקרן לבית המשפט המחוזי בחיפה בבקשה לקבוע שעל-פי תקנון הקרן הידועה בציבור אינה זכאית לקצבה, ורק אשתו החוקית תקבל את קצבת שארים.

האשה החוקית: "הוא המשיך להתגורר בביתי רוב שעות היום"

עמליה טענה, בין היתר, כי רחל לא הייתה ידועתו בציבור של המנוח, שכן גם לאחר שנישואיה עם המנוח עלו על שרטון, המשיך המנוח להתגורר בביתה רוב שעות היום, סעד בביתה ארוחות צהריים, חגג עמה בביתה (ולא עם רחל) את חגי ישראל ואף לא שינה את כתובת מעונו הרשום במנהל האוכלוסין - ביתה של עמליה.

מנגד, טענה רחל כי היא ידועתו בציבור של המנוח מאז שנת 1988 והאחרון הצהיר על כך בפני הקרן וביקש לרשמה כמוטבת במקום עמליה ולכן היא זו אשר זכאית לקבל את קצבת השארים במלואה. רחל טענה כי בינה לבין המנוח שררה מערכת יחסים זוגית שהתאפיינה באהבה רבה ובניהול משק בית משותף. עוד הוסיפה רחל כי המנוח התגורר בדירתה כבר משנת 1988, כאשר בין השנים 1991-1988 דובר על מגורים משותפים לסירוגין, במהלכם המנוח נותר לעיתים ללון בביתה של עמליה אך בחדר נפרד, ומשנת 1991 עד ליום מותו התגורר המנוח בביתה באופן רציף. רחל לא הכחישה כי המנוח ביקר בביתה של עמליה ולא שינה את מענו הרשום במרשם האוכלוסין, אך זאת לטענתה אך ורק כדי לשמר את זיקתו לנכס בו התגוררה עמליה, עקב חששו כי ינושל מזכויותיו, וכן בשל רצונו להתמיד בתחביבו כמכונאי אומן, דבר שלא התאפשר לו בדירתה של רחל בשל היעדר חצר. מעבר לכך טענה רחל כי הסיבה שבגינה המנוח לא התגרש מעמליה היא סירובה של האחרונה לתת לו גט.

טענת הקרן נשללה

בפסק-הדין שלל השופט דנצינגר את טענת קרן הפנסיה לפיה המנוח לא עמד בדרישותיה, וציין כי ימליץ לחבריו "לדחות את הערעור ולקבל את הערעור שכנגד, כך שיִקבע כי רחל הינה ידועתו בציבור של המנוח על-פי התקנון, כי המנוח ביצע פעולת החלפת מוטבים, ולכן רחל זכאית למלוא גמלת השארים ואילו עמליה אינה זכאית לכל חלק שהוא מגמלת השארים".