החכ"ים מבקשים: אל תחרימו אותנו

במסגרת שורת חוקי "הוכח את נאמנותך", יזמה קבוצה גדולה של חברי כנסת, רובם מקדימה, אך גם מקומם של חכ"ים מסיעות אחרות לא נפקד, חוק חדש: 'החרמת? שילמת!'.

על-פי הצעת החוק, "אין ליזום חרם על מדינת ישראל, לעודד השתתפות בו, או לספק סיוע או מידע במטרה לקדם אותו". הצעת החוק הוגשה, איך לא, בתגובה לשורה ארוכה של התבטאויות מצד מרצים באקדמיה אשר - משנוכחו כי תש כוחם מלשכנע את הציבור הישראלי בעמדתם, ביקשו תגבורת מבחוץ וקראו לחבריהם באקדמיה שמעבר לים להחרים את האקדמיה דכאן.

מי שקורא לחרם, לפי הצעת החוק, עלול לחטוף 'פעמיים': גם נזיקית (הוא עלול להתבע ולפצות בלא הוכחת נזק ואם יוכח נזק, סכום הפיצוי יהא בהתאם לנזק), וגם עונשית: הוא ישלם קנס שיצטרף - ככל הנראה - לשורת הקנסות שאזרחי ישראל משלמים יומם וליל.

להחרים? רק מבחוץ

בעוד שאזרח ותושב ישראל אשר יקרא להחרמתה, 'יחטוף' כלכלית (שכן המדינה תתבע אותו בתביעה נזיקית ותטיל עליו קנס במסלול העונשי), הרי שאם אינך אזרח או תושב ישראל, תתבקש להחרים את ישראל, אך מבחוץ, זכות הכניסה שלך לישראל תישלל למשך עשר שנים.

אבוי למחרימים

הצעת החוק מבחינה בין שלושה סוגי מחרימים: הישראלי הבוגד, היינו, אותו ישראלי הלוקה באנטישמיות עצמית ובשנאה עצמית גלותית, מעין "מלשן קטן" מן הסוג הידוע לשמצה שמקבל תרומות מהקרן החדשה לישראל; הזר (ניתן להניח לדוגמה כי בין היתר מדובר בפלשתינים אשר איבדו תושבותם עקב שלילת תושבותם עקב שהותם רבת השנים בחו"ל, כמו גם כל מיני "פעילי שלום" שונאי ישראל שחושבים שהם יכולים להחרים היום את ישראל ומחר להגיע לבלעין ולחטוף כדורי גומי בראש כאילו אין מחר, ועכשיו שר הפנים ישלול מהם את התענוג הזה); וכמובן "ישות מדינת זרה". ניתן להניח שבצמד המילים "ישות מדינית זרה" מתכוונים למדינה-זרה, נניח, לטורקיה.

הצעת החוק קובעת כי מי שמחרים אותנו, נעשה לו בדיוק את אותו הדבר, ולא נעשה איתו שום עסקים ווט-סו-אבר.

הצעת החוק גם מאפשרת לישראלי אשר נפגע מן החרם להגיש תביעה נזיקית נגד המחרימים. מי יכול להיות הישראלי הזה? נניח, מוכר המזכרות ליד הכותל המערבי או ברחוב בן יהודה בתל אביב, אשר עד עתה התפרנס מתיירות עניפה, ועכשיו - אין. או המרצה שכותב לו מאמרים בשקט בחושך, כי אף אחד אינו רוצה לקיים איתו קשרים מקצועיים (חוץ מהחבר'ה שלנו מינוס אלו שמלשינים עלינו מתוכנו). זה יכול להיות גם אוהד הפיקסיס הצעיר, שמבלה כל היום מול המראה עם גיטרה דמיונית ומיילל בניסיון לחקות את קול-יללת-התן של סולן הפיקסיז, פרנק בלק, שיכול, במסגרת הטרנד הנזיקי להגיש תביעות בגין נזק לא ממוני, להגיש תביעה על הצער, הסבל ועוגמת הנפש שבביטול הופעת הפיקסיז. זה יכול להשמע כמו:

"התובע, אדם צעיר בימים אשר נעוריו היו קשים מנשוא, מצא מזור למכאובי-גיל ההתבגרות שלו בהאזנה לפיקסיז. הנתבעת 1, להקת הפיקזיס, התחייבה ביום כך וכך להגיע לישראל להופעה. התובע שינה מצבו לרעה, ניתק קשרים עם חבריו, ביטל תוכניות ללימודים אקדמים והקדיש את כל כולו לציפיה נרגשת להופעת הנתבעת 1. ביטול ההופעה גרם לתובע נזקים, לרבות נכות נפשית בשיעור 5% (חוות דעת של ד"ר פלומקין מצורפת ומסומנת א'), אובדן ממון והנאה ונזקי הסתמכות כאמור לעיל)".

גם מדינת ישראל, כאמור - תוכל לתבוע את נזקיה מן המחרימים.

כמו באמריקה

יש מי שיצקצקו בלשונם ויגרסו כי החוק מקרתיסטי, ועל כן דברי ההסבר לחוק, בבחינת "הכינותי מראש" תגובה לטענה זו: "כך עושות כולן" (טוב, לפחות ארצות הברית). מציעי החוק, עם קריצה לתרבות ההלקאה העצמית היהודית-ישראלית מצינים כי:

בארה"ב קיים חוק דומה המגן על ידידותיה מפני חרם של צד שלישי, כאשר הנחת היסוד היא שאזרח או תושב המדינה לא יקרא להטלת חרם על ארצו שלו או על בעלות בריתה. הנחה זו הופרכה ככל שהדברים אמורים באזרחי ותושבי ישראל. אם ארה"ב מגינה בחוק על ידידותיה, קל וחומר שלישראל קיימת החובה והזכות להגן בחוק עליה ועל אזרחיה.