64% מהעובדים מרוצים ממקום עבודתם

בניגוד לכל התחזיות, ועדת שרים לענייני חקיקה אישרה לפני כשבועיים את הצעת החוק של ח"כ עמיר פרץ להעלאת שכר המינימום בהדרה ל-4,600 שקל בחודש. הממשלה, לפי שעה, תומכת בהעלאת שכר המינימום, הנחשב למבזה. על הביזיון והכאב הזה מלמדים נתונים שפרסם באחרונה בנק ישראל, לפיהם מספר העובדים העניים בישראל רק הולך וגדל.

עפ"י סקר משותף שערכו עיתון "גלובס" וחברת ההשמה "עתיד", מרכיב השכר נתפש כחשוב ביותר בעיני העובדים בישראל, הן במגזר הפרטי והן במגזר הציבורי. עפ"י הסקר - שנערך באינטרנט ע"י חברת המחקרים "אושיק רושינק אסטרטגיה", בקרב מדגם מייצג של 500 עובדים יהודיים מגיל 21 ומעלה - השכר והתנאים הנלווים לו חשובים משמעותית מאפשרויות הקידום בעבודה, מהאתגר ומהעניין המקצועי, ואפילו יותר מיחסי אנוש.

"הסקר נערך בתקופה שבין משבר כלכלי ליציאה ממנו, המאופיינת בדאגה לכיס", מסביר משה ויצמן, מנכ"ל "עתיד השמה". "לכן, נושא השכר בא לידי ביטוי בצורה משמעותית בסקר". לדבריו, מחקרים מראים שבימים כתיקונם הפרמטרים החשובים ביותר הם דווקא הערכה מקצועית, אפשרויות קידום, יחסי אנוש, סביבת עבודה ותגמולים לא חומריים אחרים.

עפ"י הסקר, השכר נתפש כמרכיב החשוב ביותר בעיקר בעיני גברים (42%, לעומת 34.9% מהנשים); עובדים בת"א (42.3%) ובדרום (41.8%); עובדים ללא הכשרה אקדמית (43.8%); ועובדים בגילאי 35-44 (43.1%).

אחד הנתונים בסקר משקף את מצבם העגום של עובדים המשתכרים שכר נמוך מהממוצע במשק. עובדים אלה מדרגים את השכר כגורם חשוב פחות, לעומת המשתכרים שכר ממוצע ומעלה. "אנשים המשתכרים מתחת לממוצע הם בד"כ עובדים זוטרים, שהאפשרות שלהם להרוויח שכר גבוה יותר כרוכה בהרבה שעות נוספות או בבונוס על מאמץ יתר. מדובר באנשים שמרוויחים מעט, רגילים לחיות ברמת חיים נמוכה ומסתפקים במועט, ולכן הם מייחסים פחות חשיבות לשכר", מסביר ויצמן.

משנה מקום, משנה מזל?

האמירה "משנה מקום, משנה מזל" לא באה לידי ביטוי בנתוני סקר "גלובס"-"עתיד", לפיהם למעלה ממחצית מהעובדים בישראל (54.7%) עובדים במקום עבודתם הנוכחי למעלה משלוש שנים ו-41.4% למעלה מחמש שנים. שיעורים גבוהים יחסית של עובדים ותיקים נמצאו בקרב גברים, בעלי השכלה על-תיכונית לא-אקדמית, בעלי הכנסה מעל לממוצע ובני 55 ומעלה.

"עובדים מבוגרים בני 55 ומעלה שומרים על יציבות במקום העבודה בגלל המציאות האכזרית של עולם התעסוקה, לפיה 'העולם שייך לצעירים'", אומרת גלי בן-שלום, מנכ"ל חברת "ברק בן-שלום" לפיתוח ארגוני, ייעוץ והדרכה. עוד לדבריה, ותק בשיעור גבוה יחסית, כפי שנמצא גם בקרב בעלי השכלה על-תיכונית לא-אקדמית, מוסבר בכך ש'השכלה על-תיכונית לא-אקדמית' משמעה אנשים שרכשו במשך השנים מקצוע ייחודי והפכו למומחים בתחומם בארגון. ייתכן שהמומחיות הזו אינה נדרשת במקומות אחרים ומכאן צבירת הוותק של עובדים אלה".

בניגוד לעובדים שתוקעים יתד, יש את אלה שתחלופת מקומות עבודה היא מנת לחמם. מומחים שונים טוענים ששני הדברים לא בריאים לרזומה: דריכה במקום מעידה על שמרנות ופחדנות ותחלופה תדירה מעידה על אי-יציבות. לדברי בן-שלום, אין נוסחה מנצחת שמגדירה כמה זמן נכון לשהות במקום עבודה. "מצד אחד, חילופים תכופים אינם מאפשרים לרכוש ידע ארגוני וכוח פוליטי שיאפשר התקדמות וצמיחה. מצד שני, לעתים ותק משמעו קיפאון ומוטיבציות נמוכות".

עוד לדבריה, מחקרים על בני דור X ו-Y מראים נטייה לתחלופה מהירה. רבים מסתכלים על תחלופה זו כביטוי לחיפוש משמעות, נכונות לקחת סיכונים ומוטיבציה להתקדם. עם זאת, מממצאי סקר 'גלובס-'עתיד' ניתן להבין שלאו-דווקא מדובר בביטוי של רצון חופשי ואפיוני דור, אלא יותר של אילוצי מיקום גיאוגרפי, תרבות ואפילו מגדר. כך למשל, הממצא לפיו נשים בפריפריה נוטות לתחלופה גבוהה יותר, מרמזת שמציאות התעסוקה שם אכזרית יותר לנשים, מנציחה שכר נמוך ותפקידי דרגים נמוכים".

עצמאיים לחוצים פחות

עפ"י סקר "גלובס"-"עתיד", 1 מכל 4 ישראלים סובל מלחץ בלתי פוסק במקום עבודתו. זה טוב או רע? לדברי פרופ' אורן קפלן, פסיכולוג קליני וכלכלן, מנהל תוכנית MBA בפסיכולוגיה עסקית וניהולית במסלול האקדמי המכללה למינהל, לחץ הוא מונח שנתפש כשלילי, אך למעשה כולל רכיבים חיוביים כמו ריגוש, התלהבות ואנרגיה. "אדם לא לחוץ עלול להיות אדיש או דיכאוני. אנשים מחפשים לחץ ופעילות כי זה ממלא את העולם בעניין. מצד שני, יתר לחץ עלול ליצור אי-תפקוד. עובדים שנמצאים לאורך זמן תחת לחץ מקבלים החלטות שגויות, מגיעים לביצועים טובים פחות ואפילו נפגעים מבחינה בריאותית ונפשית".

עפ"י הסקר, בעלי השכלה נמוכה (33.3%), עובדים במרכז הארץ (34.1%), בעלי הכנסה גבוהה (37.9%) ושכירים (26.5%, לעומת 15% עצמאיים), סובלים מלחץ תמידי בעבודה. "עובד עם מעורבות גבוהה ועניין בעבודה, יעמוד בלחץ טוב יותר ואולי אפילו ייהנה ממנו, יחסית לעובד שחוק שמוטרד גם מבעיות אישיות", אומר קפלן. לדבריו, הדבר בא לידי ביטוי בתשובת העצמאיים בסקר שמדווחים על פחות לחץ משכירים. "ידוע שהלחץ המופעל על עצמאיים, כמו גם האחריות, גדולים בהרבה מאלה של שכירים; אך מאחר שהעסק שלהם, הם רואים בלחץ מרכיב חיובי שמסמן שהעסק מצליח ומתפקד טוב. לפיכך, לחץ בעבודה הוא עניין סובייקטיבי".

עם או בלי לחץ, עפ"י הסקר קרוב לשני-שלישים מהעובדים בישראל שבעי רצון ממקום עבודתם. "הנתון הזה ידוע אך מפתיע, כי נהוג לחשוב ששביעות רצון בעבודה קשורה לעניין ולאתגר שהעבודה מספקת, אך בפועל עבודות רבות לא מעניינות או מאתגרות", מסביר קפלן. "הסיבה האמיתית לשביעות רצון אינה קשורה לעניין ולאתגר, אלא לעובדה שהיא מספקת מסגרת. אנשים זקוקים למסגרת עבודה ולתמיכה חברתית ומבנית. מקום העבודה הוא מוקד חברתי חשוב, המספק יציבות כלכלית, ובשורה התחתונה משרת מגוון פונקציות פסיכולוגיות גדול יותר מעצם הביצוע התעסוקתי הספציפי".

מה באשר לשליש האחר שאינו שבע רצון ממקום עבודתו: בעלי הכנסה נמוכה (18.2%), בעלי הכנסה גבוהה (9.7%), בני 55 ומעלה (11.6%) ושכירים (8%, לעומת 0% עצמאים)? קפלן סבור כי הוא מורכב משלוש אוכלוסיות עיקריות: אנשים שנקלעו למקום עבודה לא מתאים, אנשים שנמצאים בתקופת מעבר כמו צעירים וסטודנטים, ואנשים שנמצאים במצב נפשי לא טוב. "בכל רגע נתון כ-15% מהאוכלוסיה בישראל שרויה בדיכאון, חרדה או מצבים פסיכולוגיים אחרים. במצבים כאלה קיים קושי להרגיש שביעות רצון בכל היבט".

רילוקיישן? לא תודה

בעיני רבים רילוקיישן נתפש כחוויה של פעם בחיים: הזדמנות לחיות במדינה זרה, לחוות תרבות אחרת, לשדרג את הקריירה, לחסוך כסף ועוד. אך בפועל, רבים מגלים שצ'ופר זה כרוך בתהליך קשה ומסובך יותר משציפו. נתוני חברת ההשמה אולג'ובס - לפיהם כ-35% מהעובדים הנשלחים לרילוקיישן חוזרים ארצה לפני תום החוזה - משקפים היטב את הקושי הטמון בתהליך.

על-אף הקושי הגדול, מסקר "גלובס"-"עתיד" עולה כי למעלה ממחצית מהעובדים הגברים (55.4%) היו מסכימים לרילוקיישן של שלוש שנים במשכורת כפולה, לעומת 42.8% מהנשים. ובסה"כ, 48.5% מהגברים והנשים היו מסכימים לצאת לרילוקיישן, לעומת 25.6% שלא היו מסכימים ו-25.9% חסרי דעה. שיעורי הסכמה גבוהים לרילוקיישן (66.7%) נמצאו גם בקרב עובדים בעלי השכלה נמוכה שלא סיימו בי"ס תיכון, לעומת 49% אקדמאים, וגם בקרב עובדים במחוז הצפון וחיפה בעלי הכנסה גבוהה, ובקרב עובדים בני 55 פלוס.

"חלום הבית הישראלי בלי המשכנתה, עובד על כולם. רבים מבינים שהיכולת להשתכר בחו"ל שכר כפול במשך 3 שנים, היא הזדמנות לשפר את רמת החיים ולסגור משכנתה", אומרת עינת גז, מנכ"לית חברת "רילוקיישן ג'ובס". עוד לדבריה, ההבדלים בשכר המשולם בישראל לבין זה המשולם בחו"ל נעשים מהותיים יותר אצל בעלי השכלה נמוכה לעומת בעלי השכלה אקדמאית, ומכאן האטרקטיביות הרבה יותר בעיני הראשונים.

"כך למשל, במקצועות החשמל, שאינם דורשים השכלה אקדמאית, הפער בין משכורת ממוצעת בתחום זה בארץ (כ-7,000 שקל) למשכורת בחו"ל (כ-5,000 דולר) יכול להגיע ל-300%. זאת לעומת, פער של 130%-150% בשכרם של מתכנתים ומנהלי פרויקטים אקדמאים בארץ (כ-20 אלף שקל) לעומת חו"ל (כ-8,000 דולר בחודש)", אומרת גז.

אשר לשיעור ההסכמה הגבוה בקרב עובדים במחוז הצפון וחיפה, גז מעריכה כי הדבר קשור לשיעור האבטלה הגבוה במגזר הערבי באזור. "אבטלה מאלצת רבים מהמגזר לצאת לעבוד בחו"ל. לרוב מדובר בעבודות פרויקטליות לפרק זמן מסוים עם הכנסה גבוהה יותר. במרכז הארץ, לעומת זאת, אפשרויות התעסוקה רבות יותר, ולכן רילוקיישן לא תמיד נתפש כאופציה אטרקטיבית".

שליש שואפים לניהול

עפ"י הסקר, כשליש מהעובדים בישראל רואים עצמם מנהלים בעוד עשור. הערכה אופטימית זו חזקה יותר בקרב גברים, בעלי השכלה אקדמית, תושבי ירושלים, בעלי הכנסה גבוהה, צעירים ועצמאיים. לדברי ויצמן, "נשים מייחסות חשיבות רבה יותר להקמת משפחה, שלרוב מתנגשת עם השאיפה לקריירה תובענית. אשר לבעלי השכלה אקדמית, אלה רואים עצמם כמנהלים בעתיד, ולכן משקיעים בלימודים להשגת מטרה זו".

שאיפות ניהוליות בעתיד יש כאמור גם לבעלי הכנסה גבוהה ולצעירים. "בעלי הכנסה גבוהה הם אנשים שממצבים את עצמם גבוה, ולפיכך רואים את עצמם מנהלים בעוד עשר שנים. הצעירים, לעומתם, הם אנשים שמגיעים לנקודת הזינוק בקריירה שלהם מגובשים, נחושים ושאפתניים יותר, לא בכדי 44% מהם רואים עצמם מנהלים בעתיד. הצעירים של היום מגיעים לראיונות עבודה נחושים ומוכנים היטב. קרה שנתקלנו במועמדים בני 30 בלבד, שהם כבר Overqualified".