הגישו תביעת-סרק נגד אולם שמחות וחויבו בפיצוי

מיטל וחיים טולדנו תבעו את אשל השומרון-מועדון הנופש הישראלי בבית משפט לתביעות קטנות בירושלים, לאחר שלא היו מרוצים מאירוע בר המצווה לבנם שנחגג במקום. הזוג ביקש בחזרה את הסכום ששילם - 12,000 שקלים. לדברי הזוג, ההסכם בכתב לא כלל הסכמות שנעשו בעל-פה והנתבעת לא עמדה בהתחייבויותיה. "הופרה ההבטחה בעל-פה, שיהיו קנקני מיץ על כל שולחן ומפיות בד בצבע שתואם למפות שבחרנו. בפועל המיץ הוגש בצד במיכלים גדולים, כוסות הזכוכית אזלו והאורחים נאלצו לשתות מכוסות פלסטיק. המפיות שהונחו על השולחן היו מפיות נייר מאיכות ירודה", טענו בני הזוג טולדנו.

הם הוסיפו כי על-אף התחייבות הנתבעת, היא לא הייתה ערוכה לפתיחת שולחנות רזרביים והאורחים נאלצו להמתין דקות ארוכות עד שהובאו שולחנות נוספים. "האוכל היה באיכות ירודה ובכמות קטנה והוא הוגש על פני מעט מדי מזנונים כך שהאורחים יצאו מהמקום רעבים ומאוכזבים. בניגוד לעוגות שטעמנו, העוגות שהוגשו היו משמרים". הזוג טולדנו הוסיף כי הקליט את מנהל האירועים וצירף את הקלטת.

הנתבעת השיבה שההסכם בכתב מיצה את ההסכמות בין הצדדים ולא היו הסכמות נוספות בעל-פה. "מילאנו אחר ההסכם במלואו ודאגנו לאוכל וקינוחים בסטנדרטים המקובלים וכמוסכם. התובעים ביקשו לערוך אירוע במחיר נמוך יחסית וסירבו לכל תוספת שנועדה לשדרג את האירוע בתשלום נוסף". הנתבעת הוסיפה שעל-אף שבהסכם נכתב שיהיו "כ-250" אורחים, בבפועל היו למעלה מ-320 אורחים ומתוכם 50 ילדים. "הילדים התיישבו בעיקר בלובי של המלון ולא באולם האירועים, והעבירו לשם צלחות עם מזון וכוסות שתייה וכך נוצר מחסור בכוסות. במהלך האירוע הציע המלצר הראשי, מספר פעמים, לערוך שולחנות נוספים אך התובע היסס וביקש להמתין, שכן לדעתו היו עוד מקומות פנויים באולם. התובע ניסה בכך להימנע מחיוב בגין אורחים נוספים. כאשר הסכים לבסוף התובע ל'פתיחת' שולחן נוסף, הזמן שנדרש למלצרים להביא את השולחן ולערוך אותו היה דקות ספורות בלבד". הנתבעת ביקשה לדחות את התביעה.

בפסק הדין דחתה השופטת דורית פיינשטיין את התביעה, וחייבה את הזוג טולדנו לשלם לנתבעת 2,000 שקל הוצאות משפט. השופטת קבעה שלא ניתנו הבטחות נוספות בעל-פה וההסכם בכתב מיצה את התנאים שסוכמו. השופטת הוסיפה שהקלטת תמכה בטענות הנתבעת וסתרה את טענות הזוג טולדנו. "בין הצדדים היה הסכם כתוב, ונוכח עדויות הצדדים והסתירות בין עדותם של התובעים לדבריהם בשיחה המוקלטת הרי שאני קובעת כי אין יסוד לטענה שהיו הסכמות בעל פה שגוברות על ההסכמות בכתב".

לדברי השופטת, מאחר שכמות המוזמנים בפועל עלתה על הכמות שצוינה, הנתבעת לא יכלה לצפות שתידרש להאכיל מספר גדול של מוזמנים. "התובעים העידו כי צילמו את האירוע, ולכאורה יש בידיהם ראיות לאופן בו סודרו המזנונים, לצורת ההגשה, לכמויות המזון ולהתנהלות המוזמנים סביב האוכל. צילומים אלו לא הוצגו בפני וההלכה היא כי כאשר צד נמנע מהצגת ראיה שבחזקתו, יכול הדבר להוות משקל כנגד עדותו. מכאן שטענות התובעים בנוגע לכמויות האוכל ואיכותו, נדחות".