התאבדות או לא, העיקר האווירה

בסוף שנות ה-90 הגיע לתל אביב ולמועדוניה מקצוע חדש; 'מעצב אווירה' קראו לזה. בעלי הבית כבר לא הסתפקו במעצב פנים, במעצב תאורה ובדי.ג'יי בשביל לקלוע לטעמו של הקהל. לשם כך נולדו מעצבי האווירה, שתפקידם היה לדאוג שהאנשים הנכונים מגיעים למועדון הנכון ומייצרים את האווירה הרצויה.

עם כל סרט דוקומנטרי חדש של אורנה בן דור, נדמה שאט אט היא משילה מעליה את תפקיד הדוקומונטריסטית ומתמסרת בחדווה הולכת וגדלה לתפקיד מעצבת האווירה. זאת שעומדת בכניסה למועדון עם החבל ומחליטה מי יעבור סלקציה וייכנס למועדון. מאותו רגע, היא משילה כל אחריות על מה שיתרחש שם. המוצג האחרון בשרשרת של סרטים חצי אפויים בסגנון זה הוא "כשהכאב קשה מנשוא", שמתיימר לחקור את תופעת ההתאבדות.

את הפרק הראשון מקדישה בן דור להתאבדות בגיל הנעורים, השקופית בפתיחה מדווחת על מעל ל-12 אלף ניסיונות התאבדות, ללא ספק תופעה מדאיגה ומכאיבה. בתגובה, לא יוצאת בן דור לבדיקה מקיפה ורחבה של התופעה, שורשיה, סיבותיה והדרך להתמודד איתה. זה לא בשבילה. יותר חשוב שכולנו ניכנס לאווירה שהתאבדות זה רע, וגם מפחיד.

לשם כך מספקת בן דור נגינת כינור מלנכולית, תמונה מונוכרומטית של מסדרון בית חולים ולמי שעדיין לא נכנס לאווירה היא מוסיפה גם נקישות של נעלי עקב. אם כל העזרים הויזואלים האלה לא מספקים, מוסיפה בן דור לתבשיל גם תמונות פרגמנטליות של נערות שניסו להתאבד ומשתקמות בבית החולים שלוותה. זוג שפתיים, זוג עיניים, עורף המגלה תספורת קארה. באמת, עכשיו מתחיל להיות עצוב.

אל התמונות האלה מצטרפת גלריית המומחים/החשודים המידיים בדמות פסיכיאטרים ופסיכולוגים שאומרים דברים של טעם, אבל אף אחד מהם לא מגלה שום דבר חדש שלא קראנו קודם בעיתון או שתחקירנית חרוצה בעיתון נשים לא יכולה לסכם ב-800 מילה כשנופלת כתבה וצריך לסתום חור בעיתון. בן דור לא מתייאשת ויודעת שכדי לקבל את האווירה הנכונה צריך גם להראות מישהי שהייתה שם. לשם כך היא מציידת את לינור לוי במצלמת וידאו ביתית כדי שתחלוק איתנו את סיפורה כאילו הייתה עוד רווקה נוירוטית של "מחוברות". התוצאה היא תחושה של הצופה שהנה הוא הפך לעוד חלאה שמנצלת אותה, בדיוק כפי שעשתה החלאה ההיא במקלט של ילדותה ושבגללה ניסתה להתאבד יותר מפעם אחת.

כדי שנשכח גם מהתחושה הזאת וניכנס שוב לאווירה הנכונה, בן דור מגייסת את כל הטונים הדרמטיים הטמונים במיתרי קולה בשביל לפסוק פסיקות, במקום שבהן צריכות להיות שאלות ותשובות. כשבן דור אומרת שהמערכת לא מדווחת על ניסיונות התאבדות, היא לא חושבת שצריך לשאול למה ואולי להחליף איזו מילה עם מי שאחראי על העניין. כשהיא פוסקת שמערכת החינוך לא מעזה לגעת בנושא, היא לא מעזה לשאול מדוע ואולי גם להתדפק על דלתה ולדרוש תשובות. כשהיא מספרת שמערכת הבריאות קורסת ולא מסוגלת להתמודד עם הבעיה, צריך רק לפתוח את עיתוני סוף השבוע כדי לקבל את התשובה המלאה. שם, דינוזאורים מוזרים של מדיה ישנה שכמותם, קצת יותר קשה לייצר אווירה, אז מנסים גם לספק נתונים, מספרים ועובדות.

אבל לא באנו לכאן כדי ללמוד משהו חדש. באנו להיכנס לאווירה. ו'יש לי סיכוי להינצל' של אביתר בנאי עושה אחלה של אווירה נכונה וכשבן דור פוסקת שלהתאבדות אין סיבה אחת, אין תשובות, אין נוסחה או כללים ושלאף אחד אין תעודת ביטוח אז כולנו מפחדים. המשימה הושלמה. האווירה עוצבה.