משרד הביטחון לא הכיר בחיילת כחולת שסעת

פלונית פנתה לבית המשפט העליון בבקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב שדחה את ערעורה על החלטת ועדת הערעורים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959. פלונית התגייסה לשירות צבאי בחודש יולי 1996, סיימה טירונות וקורס, שירתה במשך כחודש בתפקיד מסוים, ולאחר מכן ועד לשחרורה שימשה כסמלת מבצעים. בחודש פברואר 1998 אושפזה למשך שבועיים במחלקה פסיכיאטרית, וכחודשיים לאחר מכן שוחררה מצה"ל. מספר שנים לאחר שחרורה מצה"ל אובחנה כחולה בשסעת (=סכיזופרניה).

פלונית הגישה תביעה להכרת זכות לפי חוק הנכים וטענה שמחלתה הנפשית נגרמה עקב שירותה הצבאי. לדבריה, תפקידה כלל משמרות בלילות וקימה במהלך הלילה, ומפקדה הישיר השפיל אותה וצעק עליה. "בחודש ינואר 1998 הגיע מפקד חדש ליחידה שנהג להתקרב אלי בצורה מביכה, לחש לי דברים וכוונתו הייתה בעלת אופי מיני. אירועים אלו גרמו לי ללחץ ולמתח ובעקבותיהם הרגשתי מפוחדת ומושפלת. אופי השירות הצבאי והיחס מצד מפקדיי הביאו ליצירת לחצים אובייקטיביים וסובייקטיביים וגרמו למחלתי".

משרד הביטחון - קצין התגמולים - השיב כי פלונית לא הוכיחה את טענותיה העובדתיות ביחס לתנאי שירותה וליחס מצד מפקדיה, וכי לא נחשפה לטראומות או לגורמי דחק קיצוניים במהלך שירותה, ומחלתה לא נגרמה כתוצאה משירותה הצבאי. "מחלתה פרצה מספר שנים לאחר שירותה הצבאי ובסמוך להיווצרותם של גורמי דחק אחרים".

ועדת הערעורים לפי חוק הנכים קבעה כי פלונית לא הוכיחה את תנאי שירותה ולא חוותה אירועים מלחיצים. הוועדה הוסיפה שהחשדות נגד המפקד נבעו מ"מחשבת שווא" וגם אם פלונית הייתה מוכיחה שנגרם לה לחץ נפשי, החלטת הוועדה לא הייתה משתנה, מאחר שדובר בלחץ שמקורו בדרישות מקצועיות שאינן חריגות ושאינן מייחדות את השירות הצבאי.

פלונית ערערה על החלטת הוועדה לבית המשפט המחוזי בתל אביב וערעורה נדחה. לדברי בית המשפט המחוזי, פלונית לא הוכיחה קשר סיבתי בין השירות הצבאי למחלתה וכן, לא הוכיחה שאירועי הדחק שהביאו להתפרצות מחלתה התרחשו. פלונית הגישה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון ובקשתה נדחתה. השופט יורם דנציגר קבע בהחלטתו כי אין ממש בטענותיה.