איך עושים צ'יזבט מודרני?

בית אחד, ארבעה שחקנים ומצלמה ביתית קטנה. אלו האמצעים העיקריים שנאספו על-ידי אורן פלי בבואו ליצור את סרט האימה האמריקני מ-2007 "פעילות על טבעית".

הבמאי, ישראלי לשעבר, השקיע את מרב יצירתיותו בתמצות העלילה ובצמצום האופן שבו היא מוצגת כך שיתאימו למגבלות ההפקה, שהתנהלה בתקציב דל במיוחד של כ-15 אלף דולר. התוצאה היא הסרט המוגדר כעת באתרי אינטרנט כאחד הסרטים הרווחיים בהיסטוריה הקולנועית מבחינת היחס שבין עלות לרווחים.

פלי יצר סוג של צ'יזבט מודרני. אם מסביב למדורה המאזינים נבהלים כשהמספר מרים את קולו או מבצע תנועה חדה, ב"פעילות על טבעית" הצופים אמורים להיבהל כשדלת נטרקת או סדין מתחיל לזוז. העלילה שגרתית: זוג צעירים חושדים בקיומן של ישויות בלתי-נראות בבית, ומחליטים לתעד את חייהם באמצעות מצלמה שתפעל ללא הרף. מאוחר יותר הם מזמינים מגרש שדים, אלא שכל התהליך הזה מרגיז את הרוחות, שמחליטות להתעסק ביתר זעם עם מיקומם של החפצים בדירה, להתרוצץ בין הסלון לבין חדר השינה, לשתול חפצים בעליית הגג ולנקוט שלל אמצעים ליליים פתאומיים.

הסרט מעוצב באופן מינימלי: הצופים מתוודעים למתרחש רק דרך המצלמה של בני הזוג - והתסריט כולו מנוסח כך כדי שיצדיק את הבחירה הזאת. הפסקול אף הוא צנוע, ונובע רק מההתרחשויות המצולמות ולא משום מקור מוסיקלי חיצוני, וכך גם העריכה נטולת התעלולים.

מה שראוי להערצה היא היכולת של פלי ליצור שובר קופות בתקציב כזה. השמועה על סרט כה מצמרר שנוצר באמצעים כה דלים עשתה את שלה, ו"פעילות על טבעית" הכניס עד כה יותר ממאה מיליון דולר בארצות הברית בלבד. הדיבורים על רימייק הוליוודי מתוקצב או סרט המשך נשמעו כבר מהרגע הראשון. השאלה האמיתית היא אם "פעילות על טבעית" הוא סרט טוב ו/או מפחיד, והתשובה היא שלא. דלת נטרקת פה וזגוגית מנופצת שם אינם סיבה מספיק טובה להצהיר על גבי עטיפת הדי-וי-די "אל תראו את זה לבד".

פה ושם יש קטעים חביבים, והאופן שבו פלי מלהטט בדלות האמצעים שלו הוא משעשע וחינני, אבל בסופו של דבר זהו יותר תרגיל בהפקת מחתרתית של סרטים מאשר סרט אימה אמיתי, תרגיל שצלח.

"פעילות על טבעית", פורום פילם

בלדה לקיבוץ

הבמאי יצחק רובין בילה שנתיים בדגניה א' כדי לתעד את הלך הרוח בקיבוץ בתקופה שקדמה להפרטתו. כפי שסיפר בעבר, את הרעיון לתעד את מצבו של הקיבוץ הגה כאשר חלף במקרה על פני כביש הגישה. סמליות לא חסרה בסיפור של דגניה: הקיבוץ הראשון בעולם, שמציין השנה 100 שנים עגולות לעלייתו לקרקע, מפולג לשני זרמים, אלה שתומכים במודל כלכלי חדש ומעוניינים להשלים פערים עם העולם הקפטילסטי (או לטענתם, פשוט לשרוד); ולעומתם אלה שיעשו הכל כדי להגן על שמורת הטבע הנדירה שלהם, שבה נשמרו שרידים מהערבות ההדדית ומהאמונה בעבודת אדמה כמעשה רוחני.

אז להפריט או לא להפריט? מה שווה חבר קיבוץ אם יש לו הכל ובעצם אין לו כלום? סרטו של רובין, "הקרב האחרון על דגניה", שיצא לאחרונה בדי-וי-די ביוזמת האוזן השלישית, מנסה לתעד את סערת הרוחות הזאת, את הדעות לכאן ולכאן, את ההצבעה הגורלית וגם מעט מההיסטוריה הטעונה של המקום, שבבית הקברות שלו טמונים בין היתר א"ד גורדון וארתור רופין. כפי שעולה מהסרט, דגניה ידעה קרבות גדולים וקטלניים יותר מאשר הוויכוח על ההפרטה, אבל הקרב הזה היה הממושך והסוער מכולם. אפשר לומר שגם הקולנוע התיעודי הישראלי ידע סרטים טובים יותר, אבל התמונה המצטיירת בו בהחלט שווה את הצפייה.

"הקרב האחרון על דגניה", האוזן השלישית