5 שנות מאסר לאם המתעללת בפרשת אליאור חן

נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, השופט צבי סגל, קיבל (יום א', 2.5.10) את הסדר הטיעון וגזר חמש שנות מאסר על האם מירושלים שהרב אליאור חן וחסידיו התעללו בשמונת ילדיה בידיעתה. בכך קיבל השופט סגל את הסדר הטיעון עימה.

בפסק הדין נקבע כי האם הפקירה את ילדיה בידי חן ועושי דברו כמו הייתה מכושפת, נטולת כושר שיפוט ואבחנה. "המעשים שנעשו בילדיה מבטאים אובדן צלם אנוש ואי-אפשר להבין כיצד נתנה להם יד בהמנעותה ממעשה".

זהו גזר הדין הראשון שניתן בפרשת התעללות זו. בית המשפט ציין, כי הסדר הטיעון בתיק זה אינו מהווה ראיה קבילה להוכחת אשמתם של שאר המעורבים בפרשה, שעניינם נדון בתיקים אחרים.

השופט מצא לנכון לצטט מדבריה של האם:

"אין די מילים בעולם שיספיקו לתאר ולבטא את גודל הכאב הצער והחרטה שיש בליבי על כל מה שעברתי והעברתי את ילדיי ... לצערי הרב, בטיפשותי, בתמימותי ובעיוורוני הולכתי שולל אחרי הסדיסט הזה שסיפר שילדיי חולים, וחשבתי בזמנו שזה כמו שאמא לוקחת את ילדה לניתוח וחותכים את ילדה בסכין חד לרפאו והיא מודה לו ... צער המעשה והתוצאות ילוו אותי לעד, שאפילו החתולים והכלבים היו פועלים להגן על טפם ... הפכתי לעדת מדינה בשביל הילדים, כדי להראות לילדים שבמקום שאמא שתקה ולא הגנה עליהם, עמדתי מולו ודיברתי ולא פחדתי למענם כדי שידעו ששוב לא אפקיר אותם ... עברתי ועדיין עוברת טיפול נפשי מעמיק ולא אפסיק. ילדיי סופרים את הימים שאשוב ונתאחד ... הקטנים זקוקים לאוזן קשבת ויד מחבקת. הגדולה שלי נפלה לסמים ועתה במוסד גמילה ... ומעל הכל – הילד הקטן שלי ששוכב בבית החולים ... כב' השופט עשה למען תינוקות של בית רבן שמצפים לאמם. אני אומרת את הדברים בכאב לב שאין לו מרפא".

ציטוטים נבחרים מגזר הדין

צילום: מובלת בידי שוטרים [צילום: פלאש 90]

קריאת כתב האישום מעוררת מִנְעד רִגשִי רב-גוונים ועוצמתי, וודאי גם רעד וחלחלה. לקרוא ולא להאמין. הנאשמת, אמם של שמונה ילדים קטינים, הפקירה אותם לחלוטין בידי חן ועושי דברו, כמו הייתה מכושפת, נטולת כל כושר שיפוט ואבחנה בין אסור למותר. בעודה, ככל הנראה, מנותקת רגשית משמונה בני אדם – כולם בשר מבשרה, קטינים חסרי אונים וישע, תסריט אימים הזוי לחלוטין נרקם וגם התממש ממש לנגד עיניה, והיא – החרישה. המעשים שבוצעו בילדיה מבטאים אובדן צלם אנוש מצד מבצעיהם. מעליהם מתנוסס דגל אדום כה עצום ממדים, חוצה רקיעים ויבשות, נוצץ ומסנוור, אף דם ניגר מליבתו, עד כי לא ניתן להבין הכיצד זה נתנה להם יד על דרך של מחדל, ובכך למעשה הכשירה אותם – "נגררה" בסחף, גם אם לא מתוך מודעות מלאה ואקט של בחירה. אין כאן מתחם "אפור", דילמה חינוכית סבוכה, או צורך במומחים בעלי שיעור קומה, כדי להבין כי בנסיבות העניין היה על הנאשמת להרחיק לאלתר את ילדיה מכל מגע עם חן ואנשיו, בטרם ימיטו אסון על משפחתה.

ודוק: מסכת המעשים שבוצעו בילדיה של הנאשמת כללה טלטול, הכאה, כפיתה, שריפת איברים, האכלה בצואה ועוד. טלטולם וניעורם, כמו היו בגדר חפץ מכני גס מקולקל; שריפת איברי גופם, כמו היו חומר תבערה זול; כפיתת ידיהם ורגליהם באמצעות אזיקונים מפלסטיק וחבלים, כמו היו עצורים מסוכנים ביותר בהליך פלילי מאולתר; הכאתם, חניקתם, כיפוף ידיהם, הנפת גופם, כמו היו עבריינים שיש לבוא עמם חשבון מהיר בסגנון "עולם תחתון"; שפיכת אלכוהול או זריית מלח על פצעיהם, כמו היו שבויי מלחמה שנואים שכל האמצעים נגדם כשרים; הזנחת הטיפול הרפואי בהם, או הזנתם בתרופות, עד כדי רשלנות פושעת, כמו היו חסרי כל משמעות או חשיבות, ולו כבני אדם; העמדתם במקלחת תחת זרם מים קר, ולאחר מכן – מחוץ לבית, מופשטים מבגדיהם, תחת זרם חם, כמו היו מושאים ללעג, השפלה ובוז; השקייתם במשקה אלכוהולי מסוג ערק, עד כדי הקאתם, או במים "מתובלים" במלח ופלפל, כמו היו חיות מחקר, גוף ללא נשמה, אותו לכאורה יש להוריק ולטהר; הרצתם הלוך ושוב, עד כדי עילפון, לרבות בחושך, תוך הבהלתם באמצעות קולות, כמו היו טירונים בהכשרה צבאית יוצאת דופן; האכלתם במסטיקים ובסוכריות משומשות, כמו השתייכו לזן פחות ערך של בני אדם; ומי ישער בחלומותיו הפרועים ביותר – האכלתם בצואה, תוך איומים ונקיטה באלימות, לרבות מריחתה על פניהם והשקייתם במי אסלה – נעתקה נשימתי.

האם בעשותם כך אכן ניסו חן ואנשיו ל"תקן" את ילדי הנאשמת? בית המשפט אינו מתיימר להבין דרכי תיקון בעולמות רוחניים טהורים. ברם, כאן נחצו גבולות הדין והמוסר באופן בוטה במיוחד. לדידי, כאדם וכשופט, לפנינו מעשי התעללות טהורים ומובהקים, חסרי תקדים בחומרתם, שניחוח של עינוי פיזי ונפשי חסר רחמים מיתמר מעליהם. את הדימויים והאנלוגיות שכרכתי במעשים דלעיל, ניתן על נקלה להמיר באחרים, שונים ומגוונים. בכל מקרה נדמה, כי טיבם של אותם מעשים מציף זיכרונות קשים מתוך ההיסטוריה האפלה ביותר של המין האנושי בכלל ושל העם היהודי בפרט. אין צל של ספק: חן ואנשיו הפגינו "יצירתיות" מפלצתית במלאכת ה"תיקון" של ילדי הנאשמת. אולם, את פעמוני האזהרה והחירום, שזעקתם ובכייתם לאור אותה התרחשות וודאי חודרת הייתה אף לכל לב ערל, לא שמעה דווקא הנאשמת – אם הקורבנות. שמונה קורבנות אומללים וחסרי ישע, ומושיע – אין. ואשאל שוב: הכיצד זה חיה בשלום הנאשמת עם עצם מודעותה המתמשכת לביצוע המעשים דלעיל בילדיה הקטינים? את ה"כישוף" שהטילו בה חן ואנשיו לא תוכל לתרץ לעולם, כמי ש"אך" "נגררה" אחר הילה ומראית עין מחשמלת, כך גם לא את היעדרותה מחייהם של ילדיה בשלב כה קריטי בהתפתחותם, בעודם נתונים להתעללות אכזרית שאינה יודעת שובע או גבול. הללו מצאו עצמם חיים בבועה אחוזת רוח טירוף, מחול שדים סביבם, זאת שעה שאין שפת ה"תיקון" שגורה בפיהם, עת "רוע" ומיני "מזיקים" "אובחנו" בקרבם. דא עקא, שלדידם, בשלב כה מוקדם בחייהם, אין דבר לטהר, אין רוע או שטניות בעולם. אזכיר את הסיטואציה שנוצרה: אבי הקורבנות יצא מן הבית, אמם נותרה שם בחינת גוף בלבד, והם, אפוא, לבדם בעין הסערה.

את מי נכנה בתואר הכבוד "אמא"? היא האחת והיחידה – "האמא הכי טובה בעולם", כך יכנוה רבים, אותה נשמה יתירה שאין בלתה במרקם המשפחתי. היא שרואה הכל וחשה בכל, שלפקודתה עומדות רשתות תקשורת אינטואיטיביות עשירות מני ים, באמצעותן דבר לא חומק מעיניה ותחת ידיה. היא תמיד כאן וגם שם, לכל תהא זמינה, לכל קריאה, לכל מצוקה. אין לה שום צורך בזימון מפורש, באשר יודעת היא בחושיה הפנימיים אימתי תידרש נוכחותה. את חייה אף תקריב בעבור אהוביה, האהבה והנתינה האינסופית הן נר לרגליה. לרוב גם תדע לזהות את הטוב בעבור ילדיה, הרי מי אם לא היא תכירם לעומקם ולרוחבם, תדע משאלות וצפונות לבם. בשל סגולותיה הנדירות, לה מצפן פנימי שעל לוח לבה יצוק פלדה, שכושר פעולתו תקין תמיד, נשגב ובלתי מושפע מכל סופה או רוח פרצים, נדירה או תזזיתית ככל שתהא. את הזמן, כמו את שאר משאביה, תחלק ביד רחבה למי מאהוביה, כמו היו הם – היא עצמה. אכן, אולי מודל תיאורטי וקצת אוטופי מדי הצגתי לעיל. יחד-עם-זאת, הנני סבור שאין המדובר בקלישאות ריקות מתוכן, כי אם בפוטנציאל בר-מימוש, אם לא תמיד, אז למצער לפעמים, כל-שכן בשעת חירום, קל וחומר לוּ בריאות הגוף או הנפש שרועה על כפות המאזניים. במקרה דנן, ולאור ענני הפרשה, טושטשה ראייתה של הנאשמת עד כדי עיוורון מוחלט למצוקות ילדיה – הנחזות במישרין והטמירות מן העין, עד כי לא הייתה עוד ראויה להיקרא אמא, כי אם במובן ביולוגי יבש וקר.

צילום: אליאור חן [צילום: פלאש 90]