החדש של עמיר בניון: מחשבות מפתיעות לטובה

ברגשות מעורבים מאוד ניגשתי לאלבום החדש של עמיר בניון ויהודה מסס. מבחינה אמנותית בניון מצליח לרגש אותי מאוד. הוא כותב פשוט וישיר, מהמקומות האנושיים הבסיסיים ביותר. הוא לא מנסה לכסות את הזרם התודעתי הזה במטאפורות עמוקות או בדימויים מורכבים. השירה והלחנים שלו הם כאלה שלוקחים את הצדדים היפים יותר של המוזיקה המזרחית ולא נופלים לקלישאות פופיות רדודות. מבחינה אישית, זה כבר סיפור אחר. ההתבטאות האומללה של בניון בשיר "אני אחיך" הצליחה לפגוע בהערכה שלי אליו. השימוש הציני ביום הזיכרון כתזמון מחושב לבליצ יח"צני לאלבום החדש דרך השיר, מוסס לחלוטין את הדימוי האנושי והפגיע שלו בעיניי.

"מחשבות" הוא שיתוף פעולה של בניון עם יהודה מסס וככזה מצליח לחבר באופן מוצלח יחסית בין העולמות שלהם. הרוק והבלוז של מסס פוגשים את המשקלים והניחוחות המזרחיים של בניון במקום שהוא לעיתים מאוד ישראלי ("כשהגעתי לכאן"), לעיתים אוריינטלי ("אהלן וסהלן") ולרגעים גם לטיני ("המנגינה הזאת"). עושה רושם שהמתח בין האמנים מושך אותם קצת האחד לכיוון השני בלי לפגום בדינמיקה ביניהם. יכול מאוד להיות שהסביבה המשותפת להם והרקע המוזיקלי שגדלו עליו הם אלה שמכוונים אותם לנקודת המפגש היצירתית הזו.

הצד היפה יותר של היהדות

האלבום נפתח עם "מחשבות" הפשוט והכן, וידוי של אדם כמוני בדיוק, "מחשבות רבות בלב איש/ המחשבות כולן, יש טובות יש עצובות/ יש לי מכולן, מחשבות מתחלפות מחשבות/ בלב כולם". גם השיר הבא, "תהה מאושר" ממשיך את אותו הקו: "מה לא צעקת, מה יש לצעוק/ מה לא שתקת, מה יש לשתוק עכשיו/ מה לא יושב טוב אצלך שם בלב/ מה לא עושה לך טוב". בשורות האלה מבטא בניון את הצד היפה יותר של היהדות, את זה שאומר ש"דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום". ב"גג העולם" מתוארת השבריריות של הכוכבות והוא בעצם שיר הלל לפשטות שנחתם בשורה "כמה טוב לי לרדת"השירים הבאים ("באנו ללכת" ו-"בין שברי החומות") הם שירי אהבה בניוניים טיפוסיים שמדגישים את פיסות הרומנטיקה הקטנות שמסתננות בין תריסי השגרה.

"אמא" עשוי בהחלט להיות הטקסט החזק של האלבום. שירים לאמא יש אינסוף אבל נקודת ההתייחסות הפעם שונה. סימני השנים והזקנה, הוקרת התודה שיכול להרגיש כלפי ההורים רק מבוגר שהפך להורה בעצמו ובעיקר אהבה ודאגה כנה לזו שנתנה לו חיים ("נתת לי כבר את כל מה שאפשר/ להיות מבוגר/ ואת כל החיים להיות ילד/ נתת לי כבר את כל שאפשר/ להיות מאושר/ עכשיו תורך, היי מאושרת"). החיוך הגדול שמור לעיבוד הנפלא שנתנו מסס ובניון ל"אהלן וסהלן" של מוריס אל מדיוני. ככה בטח נשמעת המימונה כשמנסים להכניס אותה לאולם קונצרטים אירופאי נחשב.

הדומיננטיות של בניון באלבום בולטת מאוד. השירה שלו מלאת עומק ואופי, ההגשה שלו משכנעת מאד ורצופה ברגעים קטנים של חוסר הידוק מרנין. כל אלה מעמידים את מסס מעט בצל ומשאירים לו בעיקר את במת הנגינה אותה הוא מאכלס נהדר. לא קל לעמוד לצידו של בניון.

מאוד קשה לקשר את האלבום ל"אני אחיך" ששוחרר כתגובה רגעית של בניון לאירועי הימים האחרונים ולפרשת ענת קם. אני מעדיף את בניון שנושם רגע וחושב. את בניון שלא שולף מהמותן תגובה חמומת מוח. את בניון שחושב.

עמיר בניון ויהודה מסס. מחשבות. ארומה מיוזיק