תערוכה חדשה: ישראל כתכשיט

מוזיאון ארץ-ישראל, תל אביב, יציג את התערוכה "רצפים; זהויות - תכשיט ישראלי 5", החמישית בסדרה של תערוכות המתקיימות במוזיאון ומוקדשות לעיצוב התכשיט בישראל. התערוכה תהיה פתוחה החל מ-15 במאי 2010.

התערוכה הנושאת את השם "רצפים; זהויות" מרחיבה ומפתחת את הקשר בין עיצוב תכשיטים לבין תפיסות חברתיות ומודעות אישית-פוליטית ובודקת כיצד מושפעים מעצבי התכשיטים מרבדים שונים של זהות: זהותם שלהם וזהות של אחרים.

האוצרת, סיגל ברקאי, אמרה כי "מבט על מגוון הנושאים החברתיים שהועלו בהקשרה של תערוכה זו מגלה כי האמנים ביטאו, אם כהצהרה מודעת ואם בין השורות, את הפסיכולוגיה החברתית הטעונה ורבת המשמעויות ממנה מורכבת החברה בישראל. אומנם כל אחד עסק בשלו, היה קרוב אצל עצמו וביטא את התכנים המעסיקים אותו באופן אישי, אך יחד נוצרה תמונה מדויקת, רחבה, מלאה בידע מוכמן על החיים ועל תרומתן של זהויות לעיצוב תכשיטים ויצירות אמנות המקושרות אל הגוף".

85 האמנים המשתתפים בתערוכה, מייצגים באמצעות תכשיטים שנוצרו בישראל 2010, את הריבוי והשונות מהם מורכבת החברה בישראל.

את התערוכה מלווה וידאו-ארט בבימויו של רן סלוין המדמה באמצעות מכון כושר כחלל רב-ממדי, את המרחב ה"עולמקומי" בו נפגשים נציגים של קבוצות חברתיות מגוונות: נשים מבוגרות, בריונים מקועקעים, נערים ונערות, ערבים ויהודים, דתיים וחילונים, זקנים וצעירים, גברים ונשים, שחורים ולבנים.

התערוכה מחולקת לקטגוריות על-פי התכנים המכסים כמעט כל דילמה אפשרית הנוגעת לחיינו: נושאי החותם - על הקשר בין זהות למטעני שואה; עבודה זרה - על זַרים הנקשרים אל החברה והתרבות הישראלית; כינוס איברים - על היחס אל הגוף כמרכיב בזהות האישית; עיר ואם - על הזהות האורבנית; זיהוי=זהות - על סימון זהות באמצעות הממסד ועל יחסי היחיד עם השלטון; המעמד לא מחייב - על שבירת היחסים המסורתיים בין תרבות "גבוהה" לתרבות "נמוכה"; אמונת שווא - על הקשר בין אמונות ודת לבין זהות; בנייה רוויה - על האפשרות לבנות ולהרכיב את התכשיט בכל פעם בצורה שונה, בהתאם לרצון ולצורך הפרטי ועל היכולת לנצל טכנולוגיות עכשוויות לביטויים מגוונים ומשתנים של זהות.

אמונת שווא

ההוויה האמונתית והמסורתית כגורם מעצב זהות בתוך המרקם החברתי בישראל, ניכרת בעבודות רבות בתערוכה. חלק מהמעצבים מבטאים ביקורת ואחרים מגלים הזדהות:

אילון ערמון, המתייחס לרעלה באמצעות טבעת נירוסטה מצופה במעטפת גומי שחור אטומה, מחניקה וכוחנית. מישל סבג בתכשיט רעלה גדול המדגיש את היופי כחרב פיפיות. ניאטי פרוינד הנוגעת באיסור נישואי כהן וגרושה ביהדות באמצעות תכשיט זהב שאליו מצורף ברזל חלוד. יעל מלצר בפרשנות פמיניסטית לסיפור הבריאה בעבודתה על לילית. עדי גרינשטיין-מאירי בענק פליז לתוכו נתפרה פיסת קלף קרועה, המסמלת, אולי, את הגעגוע ותחושות הזרות המלווה חוזרים בתשובה. אילן קורן מתבונן בעולם היהודי מבחוץ ויוצר תכשיט כקישוט לזקנו של אברך. אוריאל סודרי, המתייחס בשתי טבעות נישואין לקושי הגדול של הומואים ולסביות דתיים. ורונית דגן, אם לבת לסבית, שיצרה צעיף שברירי גדול מחרוזי זכוכית, אותו כינתה "סבתאות שבירה".

בנייה רוויה

ההבנה כי השליטה במטען המשמעויות של התכשיט אינה מצויה בידיו של היצרן, אלא דווקא בידי "קהל היעד" הובילה לייצור של תכשיטים מתפרקים, המתחברים אל הגוף באופנים שונים המבטאים אפשרויות לביטוי רצפים מורכבים של זהויות אישיות וקבוצתיות.

קובי רוט יצר טבעות למספר משתנה של משתתפים, שמרמז על מגוון רחב של אפשרויות ענידה. כך גם שרשרת הענק של עשר היוצרות מסדנת יעל שקדי ביצירה "מסבחה-מסע בך". הדס לוין מאפשרת גם היא שימוש רב-גוני בשרשרת חוליות עם אלמנטים מגנטיים מסוגננים המשאירים לעונד את ההחלטה כיצד להניח את התכשיט על גופו בכל פעם מחדש.

מספר עבודות בתערוכה מייצגות את השפעות המחשוב, הרישות והמהירות על חוויית היצירה העכשיווית. דליה גפן בעבודתה, מייצגת את השבטיות המשפחתית שלה באמצעות חילופי תמונות מהירים בתליון דיגיטלי. יסמין וינוגרד מציגה קעקוע וירטואלי המקשר בין מסורות אתיופיות קדומות של עיצוב בחומר לבין מסך זעיר המריץ דימויים ממוחשבים. נטי שמיע-עופר וספי חפץ יצרו אובייקט דיגיטלי המתחבר ישירות אל הגוף ומאיר חלקים פנימיים תוך הפיכת הגוף לחלק בלתי נפרד מהתכשיט. וגליה רוזנפלד יצרה תכשיט החש את נוכחות הצופה באמצעות עין אלקטרונית ומגיב אליו בקריאה מוקלטת מתוך הקיר.

המעמד לא מחייב

פנינים בעור [צילום: טל פרנקל אלורי] (טל פרנקל אלורי)

התכשיט ככלי המכריז על מעמדו הכלכלי של העונד, בהתאם ליוקרתו ולמחירו, איתגר כמה מהאמניות בתערוכה: צווארון כחול תכשיט הצוואר של אורנה בן צבי. דגנית שטרן-שוקן המערבבת קלפי משחק מחומר פלסטי שחוברו על משטח מאחד לתכשיט זהב יקר, המשובץ באבני אודם. דנה סיצ'וגה המציבה באמצעות שרשרת הקלפים את המלך כמייצג רעיון חברתי המשייט בין עבר זוהר להווה מרוקן. טל פרנקל-אלרואי, שבחרה להסוות פנינים בתוך ענק עשוי מעור. נועה לירן המשתעשעת אף היא בשרשרת "פנינים" מקליפות ביצים שבורות. וסדרת הטבעות של סיגל משורר, בה נוכחים ניגודים מעמדיים בין חומרים.

השימוש בחומרים גבוהים ונמוכים והפיכתם ליישות חדשה מאפיין גם את עבודותיהן של ענת גלברד וטל סלומון, האחת מייצרת תכשיטים בצורפות ובעיבוד לבד, והשנייה משלבת בעבודתה ספירלות של כסף ועליהן נייר אורז עדין. שרון ויזר, באופן דומה, דחסה בעבודתה זירקונים לתוך צינורות חשמל זעירים ויצרה מערכת טבעות, צמידים ועגילים.

זיהוי = זהות

היחס בין היחיד לבין הממסד העסיק כמה מן האמנים בתערוכה: סדרת הטבעות והתליון של דניה צ'למינסקי המתייחסת לטביעת האצבע כאמצעי זיהוי של היחיד, הקולר של נטע גדליה, העשוי מדפי דרכונים ומחובר לעניבה של איש עסקים ושונה גומן המשתמשת בתבנית של פרחי הבר-הארץ ישראלים המזוהים עם החינוך הציוני, אך שייכים לכל יושבי הארץ.

נגה חדד, ילידת הגולן הבוחנת את גבולות הבזלת. סדרת הטבעות של שרה שחק המשתמשת בדסקית הצבאית כבחומר גלם רעיוני וחומרי. עבודתם של נעמה שטיינבוק ועידן פרידמן: ענק דמוי פעמון פרה כתהייה על סימונו של הפרט בתוך הקבוצה. ועבודתו של מיכה יחיאלי העוסקת בהחתמה, תהליך הסימון של בעלי חיים.

כינוס איברים

מעורר חרדה [צילום: רן סלווין] (רן סלווין)

קבוצה גדולה של אמנים בתערוכה העדיפה להפנות את המבט פנימה, אל תוך נבכי הגוף הפיזי. אוהדה האי גורדון, בעבודתה חבל הטבור, תכשיט המדמה את מקור ההזנה הראשוני ביותר של האדם. אסיה קינן-גריצ'ניק שיצרה פני תינוק יצוקים בכסף, נוזליים, נזילים ומשתנים. שירי חכמוב-גלסר המדמה בטבעת הכלה (מלשון מֵיכל) את הקונפליקט המתמיד שבין קריירה ודרישות האימהות.

העור ויכולותיו המגוונות העסיק חלק מהאמנים: ורד בבאי בסדרת טבעות המציגה סוגים שונים של צביטות בגוף ובנשמה, נירית ברמן שהפכה את הצלקת לקישוט המתחבר אל התכשיט ומעניק לו משמעות אסתטית נועזת ומתריסה. שולי אגוזי יצרה בהשראת קישוטי הגוף של שבט המסאי באפריקה סיכות המתחברות אל הגוף. נעה גורן בטבעות זהב מקומטות כקמטי הזקנה. רונית ברנגה שבעבודתה סבתא סורגת יצרה תכשיט מסד לצוואר שהפך לענק "קישוטי" מטריד ומעורר חרדה. ענבל פוגל שהתמקדה בעבודתה באפרכסת האוזן כסימבול של הקשבה, או של אי-הקשבה לזולת. וענת ספיר שחדרה את רקמות הגוף הניתנות לשינוי בתכשיט שכינתה שרשרת ה-דנ"א שלי.

נושאי החותם

הזהויות המתקשרות לשואה מייצגות פסיכולוגיה חברתית של החברה הישראלית-היהודית: תחושות חרדה, מצור, קורבן ו"גורל יהודי".

ארז ישראלי, בעבודת הווידאו שלו, תולש לעצמו שן זהב (כתכשיט מעורר חלחלה), החוזרת ומופיעה תוך שימוש בטכנולוגיה של ריטוש ממוחשב ועריכת וידאו. דליה שרון, ברביד כסף המשתרג על פני הגוף כולו, מתייחסת להיותה בת לדור שני לשואה. בתיה ואנג מפגישה ריבוע לבד צבאי גס וזהב המשדר עמידות בפני כל סוג של כיליון.

עבודה זרה

סמל של רוך [צילום: אניה גוטיה] (אניה גוטיה)

האמנית דינה אברג'יל בחרה במוטיב הקסטנייטות ובמגוון חומרים המייצגים את שילוב ההשפעות שעיצבו את זהותה: מיפן ועד מרוקו. ליאב מזרחי מתכתב עם ריטואל הצייד הגרמני דרך כפפת עור בה מגולם פוטנציאל אפל. מיכל בן-ארי בהשפעת בן זוגה מסרי לנקה יצרה תכשיט רב שכבתי, בו מופיעה הזהות השחורה-לבנה של בני הזוג. עינת פרימו הנשואה אף היא לגבר שחור, יצרה את התליון סיסטר העשוי מחרוזים קטנטנים המצטרפים לדימוי של ילדה שחורה בתסרוקת אופיינית, שמשקף את תהייתה לגבי ילדתה בעתיד של זהויות כלאיים.

הקישור שעשו אמנים רבים בין תרבות הקעקועים לבין סוגיית הזהויות בולט בתערוכה: עבודתה של ליטל מנדל-לוחם, שמקורותיה הצורניים נעוצים בקעקועי גוף יפניים בשם אירזומי, מתריסה נגד חובבי הקעקועים ללא הבנת ההקשר המקורי. טלילה אברהם, בשתי סיכות הגב שכינתה: פרווֵה על המלאכותיות שבקעקוע, אנה גוטיה שיצרה קולר, עטרה וחגורה העשויים זכוכית ומכונים קעקוע, ואביטל קורש שהפכה קעקוע מסמל של גבריות לוחמת לסמל שכולו רוך ונשיות.

עיר ואם

העיר העכשיווית היא גורם מעצב-זהות עבור כמה מהיוצרים: הטבעת העצומה שיצר עדו נוי ועליה צורות המרמזות על עיר, מרמזת על תחושת קטנותו הפיזית של האדם. טליה וינר, המעתיקה לסדרת סיכות כסף דקיקות את דגם הרחובות של מספר ערים מרכזיות בעולם, כאלטרנטיבה של השתייכות בעידן בו הלאומיות נחלשת. סיגל ליפשיץ בענק המבטא את הסבך הבלתי ניתן להתרה של זהויות מורכבות. ערבה טסטר בעבודתה - תוכנית טיפוסית על ההשתנות בנוף המקומי בעקבות שינויים פוליטיים. וליאוני פילפוט, שיצרה עבודתה בהשראת התרשמותה כמהגרת חדשה בתל אביב.